בני הלילה 1

פרק 1
"את יכולה להסביר לי מה זה בשם התחת של הארכיבישוף?!"
היא נאנחה בזעף והפכה את התצלום. הגבר אפור השיער עיווה את פניו. טוב…. מהכיוון הזה באמת יש יותר היגיון בתמונה הארורה! חשב, אבל זה לא הסביר את העובדה שהתצלום היה של משהו שנראה בערך כמו… טוב… ננסח את זה בפשטות: אישה במצב בהחלט לא ראוי לצילום!
"הקעקוע!" רטנה רֶגִ'יטָה רוּפּוּס, מצביעה בזעם על הצורה השחורה שקועקעה על צדה הפנימי של ירכה של האישה.
הוא היה חייב להודות שהיה צריך להתעמק מאוד בתצלום כדי להבחין בזה. "רג'יטה! עשי טובה לך ולי ותסלקי את ה… החשפנית הזו משולחן העבודה שלי לפני שאניטה תבוא!" סינן האיש בהתחלה של זעף, מביט אל מאחורי כתפו וכנראה מצפה לראות את אשתו מתגשמת שם מהאוויר הריק.
רג'יטה חייכה חיוך מבהיל, חושף שיניים- שנראה בעצם הרבה יותר כמו נהימה חייתית. "זו היא! ואל תיתמם לי עכשיו! כולם פה יודעים שראית כבר דברים גרועים מזה!" סיננה. הוא נאנח ונתן לה את התמונה. אז הנהן, "כן. זו ג'וֹסְלִין רָקְוֹנטְוֹס." הודה, "היא ולא אחרת."
רג'יטה צחקקה, "עולם המסתורין הולך ונעשה פחות ופחות מסתורי, לא ככה?" רוֹגֶ'ר טלטל את ראשו, "אני לא בטוח… זה קצת יותר מדי פשוט, לא?" רג'יטה משכה בכתפייה, "מה שזה לא היה, אני מתכוונת לקפוץ על ההזדמנות. אם ג'וסלין נותנת לנו לתפוס אותה סתם כך אולי זה אומר שהיא נכנעת." רוג'ר ממש לא הסכים, אבל כמו תמיד עם רג'יטה, הוא לא הצליח לומר את זה, וגם אם כן, היא פשוט לא תהיה מוכנה להקשיב.
"אני מקווה שאת צודקת… מתי תצאי?" רג'יטה העבירה את ידה בשיערה- שהיה היום הסגול כהה והגיע בקושי רב עד לכתפיה, מסודר בתסרוקת פראית שהזדקרה לכל כיוון- וענתה את מה שהוא כבר ידע שתאמר, "מהר ככל שאוכל. כמובן, אני עוד צריכה לחזור הביתה ולישון מתישהו, אז זה יהיה בטח מחר בבוקר."
רוג'ר הנהן. "בהצלחה. ואת בטוחה שאת עדיין לא רוצה כמה מהמאבטחים ה-" "-תעשה לי טובה! הילדים הטיפשים והרעשניים האלו לא יעשו כלום חוץ מלהביא למותי הוודאי! תודה רבה, אבל אני אוותר." הגבר נאנק, אבל שוב לא התווכח.
רג'יטה היתה המנוסה מבין בלשי- המסתורין (שנקראו גם: 'חובשי הברדסים' ו'הבלשים בשחור' אך הכי נודעו בכינוי 'אָטוּלַה לָרִינְוֹס' או פשוט 'לרינוס'.) שהחזיקו ארגוני הסי- איי- אי, האף- בי- איי וכל הדומים להם במרתף של המרתף, במקום הסודי ביותר שהיה יכול להיות. מעטים מאוד ידעו משהו על השכנים התת קרקעיים המשונים האלה, שבאו והלכו ללא סדר כלשהו. אומנם הם היו נחמדים (או לא נחמדים) בדיוק כמו כל האנשים האחרים, אבל על פניהם היה משהו שהרחיק את רוב שוכני- משרדי- מעל- פני- הקרקע.
בכל אופן, רג'יטה היתה בין המתמחים החדשים המבטיחים ביותר, מהבודדים עד עכשיו שהצליחה לספק את מה שדרש הארגון הסודי מאוד הזה, שעסק בכל הדברים העל- טבעיים שהרגישו צורך לצוץ. החל בבני אנוש שגילו יום בהיר אחד שהם מסוגלים להפוך מישהו לצפרדע וכלה במחלות מסוכנות שיצורים מסוימים עלולים להעביר. כל דבר שהיווה איכשהו מכשול לדברים שבני האנוש הפשוטים החליטו שהם בגדר בלתי אפשריים, פנטזיה, סיפורי אגדה או האל יודע איך קראו לזה, היה התפקיד שלהם. זו היתה הסיבה שרוג'ר לא ניסה לומר משהו, רג'יטה ידעה את העבודה היטב.
היא חייכה אל עצמה במראה שהיתה קבועה בקיר המעלית המפוארת. סוף סוף! חשבה. היא רדפה אחרי ג'וסלין כבר שנה- מתחילת עבודתה כאן- לאחר שזו הפרה את החוקים שחובשי הברדסים פסקו שהכרחיים כדי למנוע עד כמה שאפשר את הטירוף שהיה עתיד לפרוץ אם בני האנוש היו מגלים לפתע פתאום שכל האגדות נכונות וננסים, פיות, מכשפים, דרקונים, רוחות רפאים, זאבי אדם, משני צורה, בתולות ים, ערפדים וחדי קרן באמת קיימים.
היצורים קיבלו את חוקיהם של הלרינוס מסיבה אחת בלבד, הם היו זקוקים לעזרתם.
בעולם שבו בני האנוש חסרי הדמיון שלטו ללא כל ערעור, היה קצת קשה להסביר את העובדה שאתה ננס, פיה, דרקון או חד קרן…
בזמנים העתיקים, כשהעולם עוד היה פראי למחצה, זה לא היה קשה כל כך. היצורים- שממליא לא רצו לחיות לצד בני האדם- פשוט הסתגרו בעצמם באיזה ג'ונגל נידח.
אבל כשכל הג'ונגלים כבר נחקרו עד היסוד, המדבריות התחילו להצמיח בניינים, הכפרים הקטנים התפתחו בצורות מטורפות והיערות הבודדים שנותרו כבר לא היו שלווים אלא מלאים רחשי כריתת עצים- כדי לפנות מקום לעוד כמה ערים מפלצתיות- ליצורים האלו (שחובשי הברדסים נהגו לכנות: 'גזעי הקסם') לא היתה ברירה אלא לפנות בקריאת עזרה אל מי שסיבך מלכתחילה את העניין, בני האדם.
שני נציגים מכל גזע התייצבו יום אחד לפני נשיא ארצות הברית, בדרישה לקבל שטח מסוים לכל גזע, שבו אף אחד לא יציק להם. כמובן שהנשיא כמעט התעלף, אבל כשהצליח להתעשת, הוא עשה את מה שנשיאים מכל הזמנים היו כל כך טובים בלעשות: הוא הקים וועדה (לה קרא בשם 'סוכני המסתורין') שתפקידה היה לדאוג לכל הקשור בגזעי הקסם. בתמורה לקרקעות המיוחדות שניתנו להם, נאסר על הגזעים הקסומים לחשוף את עצמם ובאופן כללי לפגוע בבני האנוש. הם הסכימו וההסכם נחתם.
כל זה קרה בשנת 1985. מאז, בכל שנה בעשרים ושלוש למאי (תאריך חתימת ההסכם הראשון) נפגשים ראשי הארגון החשאי למסתורין עם ראשי הגזעים הקסומים ומחדשים את ההסכם עם תנאים כאלו ואחרים שמשתנים מדי שנה כששני הדברים הקבועים היחידים הם איסור החשיפה ושטחי הקרקעות.
כולם היו יכולים להיות שמחים ומאושרים אם לא היה את הערפדים בעסק. הם היו זקוקים לדם כדי להתקיים, ולמרות שחלק מההסכם קבע שישתמשו בדם של חיות, היו תמיד את אלו שהיה להם קשה להתגבר… ערפד ששותה דם של אדם, מתמכר לזה ממש כמו לסם. יהיה לו בלתי אפשרי לחזור להסתפק בדם של חיות.
נכון, בהתחלה זה לא סיפור- רבע ליטר פה, חצי ליטר שם, עד שיום אחד הערפד כבר משתגע וממש לא מסתפק בליטר אחד של דם. משם זה רק נהיה גרוע יותר. היה צריך להרוג את הערפד, לפני שיהיה בלגן כמו שהיה בניו יורק ב- 1996, כשערפד מכור חיסל משפחה שלמה וריסק בטירופו חצי בניין.
וכאן רג'יטה וחבריה נכנסו לסיפור.
היא יצאה מהמעלית ומיהרה אל מחוץ לבניין המשרדים המשעמם- שבו היו עסוקים באיזו שטות שכללה שלוש בני ערובה, בלון גז וטרוריסט מטורף.
היא דילגה את חמשת המדרגות שמול הפתח ושרקה בעליזות כשפסעה לכיוון המקום בו החנתה את הפורשה הירוקה- לימונית- זועקת שלה.
כן, החליטה למראה המכונית האהובה שלה, העבודה היתה שווה את כאב הראש.
רג'יטה היתה כל כך מרוצה שהרשתה לעצמה להגביר את הווליום לשיאו ולצווח יחד עם להקת הרוק הכבד האהובה עליה על כמה שהחיים מחורבנים ביופיים… היא היתה במרחק של פחות מחצי שעה של נסיעה מהבית כשהבחינה בו.
הגבר הזר פגש במבטה וביצע תנועת עצירה בידו, הוא נופף באיזה תג מחורבן. היא קיללה, לא! אין מצב ששוב רוצים את המכונית הארורה שלי לאיזה מרדף אחרי גנב קונדומים מסריחים!
רג'יטה פתחה את החלון וביצעה תנועה מגונה אל הבחור. שילך לעזאזל, אני צריכה את המכונית למחר…
אז- במראה האחורית- היא הבחינה בכך שמשך את שרוולו במעלה זרועו והציג בעצם את קעקוע שעליה, ולא את התג המפגר ההוא. רג'יטה פלטה קללה נוספת ונעצרה בחריקת בלמים. מזל שהכביש כמעט ריק, כי אם היה מישהו מאחוריה הפורשה היתה זקוקה לחודש במוסך.
הגבר מיהר אליה, על פניו השזופים הבעה שבכלל לא מצאה חן בעיניה. רג'יטה שלחה את ידה אל תיק הצד העשוי עור ומיהרה לענוד על אצבעותיה שתי טבעות כסף, רק לייתר ביטחון. "מה הבעיה שלך? זה כביש מחורבן, לא גן שעשועים!" נהמה לעברו. האיש הושיט את ידו המקועקעת אליה. רג'יטה בחנה את הקעקוע השחור והנהנה, איש זאב… כמו שחשבתי.
"מה אתה רוצה?" הוא עיווה את פניו, "אל תנסי להתקרב אל ג'וסלין… היא תחסל אותך בשנייה." אמר. רג'יטה בהתה בו לרגע. אז התעשתה, "אין לי מושג איך אתה יודע על זה או מי אתה בדיוק, אבל-" "-תקשיבי לי! ג'וסלין גרועה בהרבה ממה שאת מתארת! היא לוחמת, יש רק מעתים מאוד כמותה." היא נעצה מבט חודר בעיניו החומות בהירות, "נכון. ואני אחת מהם." אז הדהירה את המכונית הלאה, והשמחה שבה היתה שרויה קודם נעלמה כאילו מעולם לא היתה שם.
אני לא יודעת מה זה אומר, אבל זה ממש מוזר…