בני הלילה: היוצרים פרק 6: התעוררות דו משמעותית

פרק 6: התעוררות דו משמעותית

– ג'סיקה –
יצאתי מן המחסן, השיחה עם תומאס עוררה בי רגשות שלא רציתי להרגיש. אני לא יכולה להיות עם תומאס.
הדרך חזרה הייתה דיי חדשה, מפתיע שבדירה של אריק יש גם מחסן מספיק גדול, למה היו לו שלשלאות שם לעזאזל לפני?
לא משנה. עברתי במסדרון והם ישבו שם. כל אחד יותר לחוץ מהשני. רגליו של אריק קיפצו, אליס התהלכה במעגלים וכריס רצה להשתגע. "דיברת איתו?" שאלה אליס,
ביקשתי מהשכנה לשמור על אימי, נאלצתי לכפות על השכנה שלי שלא משנה מה קורה ברגע שהיא מתעוררת להביא לה מהר שקית דם שכריס גנב בשבילה מבית החולים לשלוח הודעה לפני ואז לברוח כאשר הבית נעול.
"אני צריכה לחזור לאימא שלי, תומאס בסדר. הוא קצת לא מבין כל כך את עניין הערפד המכני הזה אבל הוא בסדר. הוא לא יודע שהוא כזה. אולי הם עוד לא הפעילו אותו או מה שהם לא עושים." אמרתי וסיננתי את המשפט האחרון, מיד צעדתי אל מחוץ לבית.
"אני אבוא איתך!" קראה אליס, "תעדכנו אותנו בכול דבר קטן שקורה איתו." פקדתי, כריס הנהן.

הגענו לפתח ביתי, פותחות אותו. השכנה שלי התיישבה בספה ליד, מתבוננת באימי בלי מצמוץ אחד. היא הייתה בעלת שיער בלונדיני בהיר, בערך בגיל הארבעים לחייה. תווי פניה היו מוכרות עוד מהילדות עם עיניה הכחולות הבהירות שתמיד חייכו ורצון ליבה הטוב שתמיד עזר. כנראה שהפעם הייתי צריכה לכפות עליה בכדי שתעשה את זה. היא צעדה לעברי ממש כמו רובוט, ארשת פניה הדוקה ונעולה.
"את תשכחי שאי פעם עשית את זה. תלכי הביתה ותחשבי שנמנמת לעצמך קצת." אמרתי בקול רגוע ונעים. כבר למדתי לשלוט בזה.
היא הנהנה ויצאה מהבית, סוגרת אותו.
צעדתי לעבר הספה, מביטה באימי. בכל פעם שאני מביטה בה היא יותר ויותר מחווירה. התיישבתי לידה. אוחזת בכף ידה שכבר נהייתה קפואה כמו של ערפדים.
"אני אוהבת אותך אימא." אמרתי ודמעות חנקו את קולי, משכתי באפי ודמעות עמדו על עיניי. ממש עומדות להתפרץ. "אני כל כך מצטערת." אמרתי והבכי פרץ בין מילותיי, אליס באה לחבק אותי מאחורה.
"אני מתגעגעת אלייך אימא, וכל כך מצטערת על מה שאת עוברת ועל מה שאת הולכת לעבור." אמרתי ודמעה נפלה על חולצתה ונספגה שם, דמעות אחרות נפלו על מכנסיי או על הספה.
"אני זקוקה לך עכשיו יותר מתמיד. את יודעת משהו, משהו שיכול לגמור את הסיפור הזה, ונוכל לחיות שוב כמו משפחה רגילה. רק טיפה שונים." אמרתי וצחקתי בסוף, דמעה נוספת מחליקה מעיניי. ניגבתי אותה עם קצה שרוולי ולקחתי נשימה עמוקה.
"אם את שומעת אותי, אני צריכה שתדעי שאני אוהבת אותך וזקוקה לעזרה שלך. אני זקוקה לאימא שלי, לך." אמרתי, אוחזת חזק יותר בכף ידה ומנשקת אותה.
הסתובבתי ואני ואליס התחבקנו, מן חיבוק עידוד כזה. אחרי השבוע המטורף הזה הייתי צריכה להתפרק מעט. לפתע נשימה עמוקה נשמעה מאחורינו, מיד הסתובבתי וראיתי אותה. עיניה הדבש קיבלו גוון יפיפייה אפילו יותר והיא התנשפה במהירות. מביטה בי ודמעות עומדות על עיניה.
"אימא.." אמרתי חנוקה. אליס אוחזת בכף ידי.
"ילדה שלי." היא אמרה ומיד חיבקתי אותה בחוזקה, לא מרפה ממנה. משכתי באפי ודמעות נוספות ירדו על עיניה. הידקתי את החיבוק חזק, לא מסוגלת לעזוב אותה שוב.
"אימא, אנחנו יודעים על היומן." אמרתי, פונה ישר לענייניים. זה נראה קצת חסר רגישות אבל אין זמן. תומאס הוא פצצה מתקתקת ואנחנו צריכים לפעול מהר. "לא עכשיו." אמרה אליס, מניחה את כף ידה על כתפי. התנתקתי מהחיבוק והורדתי את כף ידה של אליס ממני.
"אימא אנחנו חייבים שתגידי לנו למה חיפשת את הכותבת של היומן ואיך היא מקושרת ליוצרים?" שאלתי בדחיפות, היא לקחה נשימה ואחזה בידי.
"אני צריכה דם." היא אמרה חנוקה, לפני שהחלה לדבר. מיד אליס הלכה לכיוון השולחן והלכה בחזרה אלינו, מביאה לה את שקית הדם. שני מחטים עבים וצחורים התחדדו במקומם של הניבים שלא אופיינים בכלל לאימי ולאופי שלה. הניבים ננעצו בשקית והיא שתתה במהירות.
"אחר כך תעדכני אותי באיך את יודעת על כל העולם הזה אבל קודם. את חייבת לספר לנו על הסיבה. למה חיפשת את כותבת היומן ואיך היא מקושרת אל היוצרים?" אמרתי לה כאשר גמרה לשתות משקית הדם,
היא לקחה נשימה עמוקה נוספת,
"הכותבת של היומן יודעת משהו, משהו שיכול לשים קץ לסיפור הזה." היא אמרה, מניחה את כף ידה על לחיי, מלטפת אותה עם אגודלה.
"אני ידעתי שהם בדרך לעיירה ושהם יבואו אלייך. בגלל זה היה לי כל כך חשוב למצוא את הכותבת של היומן, היא יודעת איך להפיל את היוצרים. איך לחסל אותם."