בני הלילה: היוצרים פרק 2: הספר הלבן

פרק 2: הספר הלבן

– ג'סיקה –
מזגתי לעצמי עוד כוס קפה שתשאיר אותי ערה, לא רציתי ולא יכולתי להוריד את העיניים שלי ממנה. ברגע שהיא תעורר היא תחפש דם. כריס סיפר לי שאני לא הייתי זקוקה לדם בשלב הראשוני בגלל שהתאווה לדם לא פועלת חזק כל כך על ערפד עליון. זה מרגיש כמו לטעום סוכרייה מאוד טעימה, לא חייבים אותה אבל רוצים אותה לפעמים.
אני מסוגלת להתגבר על הרצון לשתות דם. אני בחיים לא אשתה דם, זה נראה לי מעשה נורא.
"היי." שמעתי את קולה של אליס, היא נכנסה לבית כאשר שיערה אסוף לקוקו קצר ושיערותיה האדומות נופלות ממנו, היא לבשה חולצה ללא שרוולים צמודה בצבע כהה ומכנס שחור צמוד שמתאים לחולצה.
"הבאתי לנו בקבוק קולה וכמה כוסות בכדי שנוכל לשתות ולא להשתכר. למרות שמבחינה תכנית את לא יכולה להשתכר." היא אמרה כאשר מוציאה שקית מאחוריי גבה.
היא שלפה את הבקבוק ומזגה לכוסות הפלסטיק את המשקה החום- שחרחר הזה. "מה חוגגים?" שאלתי באי הבנה,
"היום נעלמו לנו שלושה בעיות," היא אמרה, מרימה את הכוס בגאווה.
"אחד, היוצרים נעלמו." היא אמרה ושתינו יחדיו את כל השתייה שהיא מזגה, לאחר ששתינו את השתייה הקרה היא מזגה כוס נוספת. הסיבה לחגוג את זה דיי מטומטמת. הרי עברו רק כמה שעות ואי אפשר להחליט דבר כזה על פי כמה שעות. "שתיים, ג'ונתן נעלם." אמרה ושתינו שוב את השתייה הקרה, ושוב סיבה מטומטמת לחגוג את זה. עברו כמה שעות. רק לי יש דה ז'ה וו? .
"שלוש, תומאס עזב." אמרה ושתתה את כול השתייה, אני לא ידעתי אם לחגוג על זה או לבכות על זה. הרגשתי רגשות מעורבים כלפיי תומאס. "למה לא שתית? החרא הזה רצח את ברוס." היא אמרה, רציתי לספר לה כל כך. אבל רציתי לשכוח מכל הסיפור הזה שברוס עדיין חי. רוב הסיכויים.
"את.. את צודקת." אמרתי ושתיתי את כל השתייה מהכוס. לאחר כמה דקות של שקט היא החלה לדבר.
"אוקי אז בואי נחפש דברים על אימא שלך." היא אמרה והתקדמה לעבר החדר שלה,
"לא אליס!" קראתי לעברה, שמעו את צעדיה במסדרון, רצתי במהירות וחיכיתי לאליס בפתח החדר.
"אמרנו בלי כוחות ערפדיים." היא הצביעה עליי,
"אליס, החדר של אימא שלי מחוץ לתחום." אמרתי ברצינות, היא נאנחה והתקדמה בחזרה לסלון, הלכתי אחריה. לפני ששמתי לב היא פתאום החלה לרוץ לחדר ונכנסה לשם. מיד רצתי לחדר והבטתי בו,
הרבה זמן לא הייתי בו.
המיטה הייתה מלאה בדפים לבנים שכתובים בהם דברים, על הרצפה היו עשרות ספרים מבולגנים, אליס הטתה את מבטה לצד ועיניה נפערו. שהבטתי לשם גם אני הייתי בשוק.
הקיר הגדול התמלא מסמכים, במרכז הקיר הופיע ספר בעל כריכה לבנה קשיחה, היא מתחה חוטים אדומים בין תמונות, מסמכים וכל מיני דפים, הכול הוביל לספר.
"מי הם היוצרים." היה כתוב בשלט גדול מעל כל הדפים, היו תמונות של השליח שלהם, שלושה אנשים בעלי סרבלים שחורים כהים וחליפת מתכת עליהם וחוט אדום נמצא באמצע התמונה ונמתח עד לספר הלבן.
"אימא שלך ידעה על היוצרים?" שאלה אליס, קולה רעד כמו רגליי.
התקדמתי לעבר דף אחד מסוים 'חטפו את ג'ונתן?' היה קו שחור מתחתיו – מודגש.
"היא הכירה את ג'ונתן.." לחשתי בפחד ונזכרתי בתמונה המזוויעה, הוא מצמיד את מפרק כף ידו אל פיה בחוזקה ואז שובר את מפרקתה.
"מה זה הספר הזה?" שאלתי, הוא היה דבוק בדלק סלוטייפ שקוף לקיר. תלשתי אותו משם במעט חוזק. "לפתוח?" שאלתי מביטה באליס. היא הביטה בי במעט חשש ואמרה.
"תפתחי." היא הנהנה לחיוב, הנחתי את אצבעותיי על הכריכה ופתחתי את הספר.