בני הלילה: ההתפתחות פרק 8: כפייה

פרק 8: כפייה

"ג'סיקה.." שמעתי לחישה מעלי, פקחתי את עיניי בזהירות. הקול היה מוכר אך עדיין לא מזוהה. עיניו החומות בהירות הביטו בעיניי ונצנוץ הופיע שם, ממש כאילו הוא עומד לבכות. ידיו הגדולות אחזו במשענת הספה עליה שכבתי. הוא לבש ז'קט אפור סגור והוא חייך לעברי.
"טיילור." לחשתי, הוא התיישב לצד הספה וחייך חצי חיוך.
"את בסדר.." הוא צחק מאושר ועיניו עמדו לדמוע. הוא מיד זינק עליי לחיבוק גדול. צחקתי וחיבקתי אותו חזרה. הזדקפתי והבטתי היכן אני נמצאת.
"שיגרתי אותך אותי ותומאס לכאן." היא אמרה, מאחוריה נמצאה אימי. מחייכת חיוך קלוש ומושיטה לעברי כוס קפה, אחזתי בידית של הכוס הלבנה וזה גרם לי לתהות כמה דברים.
"רגע איך את יודעת עלינו אימא?" שאלתי, תומאס קטע אותי,
"הקפה מדהים לין."
"תודה לך תומאס." היא חייכה בחביבות והתיישבה לידי גם כן, תומאס ישב מולי, שערותיו השחורות נוגעות בגבתו הימינית, הוא חייך לעברי חצי חיוך. הוא הפנה את פניו, הפצעים שהיו על פניו עדיין לא התרפאו.
הם היו אמורים להתרפא.
"מה הולך כאן?!" קראתי בקול, הנחתי את הקפה על השולחן.
"כפיתי על אימא שלך לא לשאול שאלות ופשוט לטפל בנו יפה עד שנתרפא מעצמנו." הוא משך בכתפיו,
"אתה עשית מה?!" קראתי בזעם, שנאתי שהוא מפעיל את הכוחות שלו מול אנשים שאני אוהבת. אני שנאתי את זה.
"ואיך טיילור יודע על זה?" שאלתי, הוא השפיל מבט.
"אליס אמרה שהוא יהיה לך כעזר נפשי במצב שאת מתמודדת, אז כפיתי גם עליו." הוא אמר וקם על רגליו, "אתה לובש חולצה של אבא שלי?! למען השם!" צרחתי מזעם, אבא שלי עזב את המשפחה אחרי שאח שלי מת בלידה. הוא אפילו לא ראה אותי. נשארו כמה בגדים בארון של אימא שלו.
"אני ואתה שיחה עכשיו." צעדתי בזעם כלפיי המסדרון של ביתי מלא התמונות המשפחתיות שלנו. הוא צעד לעברי בפסיעות גדולות והלכנו יחדיו לחדר, החדר היה חדר מיותר, כך רוב האנשים היו חושבים. קטן עם מיטה בעל סדינים כחולים בהירים, אימא שלי איבדה את אח שלי הגדול בלידה אבל הרגישה מחויבת להשאיר את החדר הזה. סגרתי את הדלת בזעם.
"תומאס אני באמת מנסה להיות שלווה איתך." אמרתי ברוגע, "אני באמת מנסה."
"אבל אני פשוט לא מסוגלת.. אתה כל פעם מוצא דבר אחר להרגיז אותי בו ולהכעיס אותי." אמרתי,
"אני מודה לך על כל העזרה שנתת לי, על כל ההצלות שהצלת אותי בשבוע האחרון. אבל אני לא יכולה יותר." אמרתי, הוא התקרב לעברי וליבי החסיר פעימה. אני לא אמורה להרגיש ככה – הוא רצח את חבר שלי וכפה על החברים שלי ועל המשפחה שלי. אני לא מסוגלת להיות איתו.
"תגידי לי.." הוא אמר, לוקח נשימה שמרטיטה את אצבעותיי. "שאת לא מרגישה כלפיי שום דבר." הוא הניח את כף ידו על הלחי שלי, מלטף אותה עם אגודלו.
"אני לא יכולה.. אתה, אתה רצחת את חבר שלי." אמרתי, דמעה מחליקה על עיניי.
"תגידי את זה." הוא אמר, נדתי בראשי. לא הייתי מסוגלת להגיד את זה. שערותיי סמרו.
"אני.." חשבתי אם לומר זאת או לא.
אני מרגישה כלפייך רגשות אבל אני שונאת את עצמי על כך.
"אני לא מרגישה כלפייך כלום." דמעה נוספת החליקה מעיניי, זה מה שהסגיר ששיקרתי. מיד ללא שום התראה, שפתיו נפלו על שלי ונעו בתיאום מושלם, לשונו עברה על שפתיי, מבקשת אישור להיכנס, הפערתי את פי ולשונו חדרה לפי. הוא העביר את לשונו בחזרה והמשכנו להתנשק, ליבי פעם בחוזקה כל כך. הוא הצמיד אותי על הקיר, אוחז בידי הקטנה בהשוואה לשלו.
ניתקתי את עצמי ממנו בדחיפה קטנה ואמרתי
"אני יודעת למה רצחת אותו, אני יודעת שזה היה בשביל נקמה," הנהנתי לחיוב "אבל אני פשוט לא מסוגלת."
"ואם אני אגיד לך שהוא לא מת?" הפנתי את גבו אליו אבל ברגע ששמעתי את שאלתו הסתובבתי מיד בתקווה.
"הוא לא מת?" שאלתי ודמעה נוספת החליקה על עיניי.
"כשעמדתי לשרוף את המועדון הוא התעורר פתאום לחיים, יכולתי לחסל אותו אבל ידעתי שהוא חשוב לך." הוא אמר, מספר מה קרה באמת.
"כל כך רציתי לחסל אותו, לנקום על מותה של מיי." הנחתי שהחברה של תומאס היא מיי. "אבל לא הייתי מסוגל לעשות לך את זה. "הוא התחנן בפניי לומר לכולם שהוא מת, ששרפתי את המועדון ולהכניס לשם חול אפור רגיל שיראה כמו אפר. הוא אמר שהוא לא רוצה לפגוע בך כי הוא עדיין לא שולט בעצמו לגמרי." הוא אמר ארשת פניו הייתה הדוקה. דמעה ירדה על לחיי.
"למה שהוא יעשה את זה? אתה משקר!" קראתי בזעם,
"אני מצטער כל כך. את רוצה לראות שאני דובר אמת?" שאל, הנהנתי לחיוב. הוא המציא את הסיפור עם ברוס אין מצב שהוא חי. הוא משך באפו ואמר "תכפי עליי לספר מה קרה באמת לברוס."
"תתרכזי בסיפור האמיתי שאת רוצה לשמוע באמת, בזמן שאת כופה עליי. ככה זה עובד." הסביר.
"ספר לי את כל האמת על ברוס, מה קרה ברגע שהלכת לשרוף אותו." אמרתי, אישוניו התכווצו והוא סיפר לי בדיוק אותו סיפור.
דמעות נוספות ירדו על עיניי בבכי מר, לא יכולתי להתמודד עם זה. התמוטטתי על הרצפה ובכיתי.
הוא התכופף וחיבק אותי בזרועותיו הגדולות.
"אני מבטיח לך. תגידי לי לא לעזוב את העיירה ואני נשאר לתמיד. בשבילך." הוא לחש לי, העצב רק היה מניע נוסף. אני ידעתי מה אני מרגישה כלפיו מהרגע הראשון.
"תשאל אותי מחר את אותה שאלה." ביקשתי, הוא הנהן. הייתי צריכה לחשוב מעט על ברוס.