בני הלילה: ההתפתחות פרק 6: הבריחה

פרק 6: הבריחה

– ג'סיקה –
רצנו בכיוון ישר, היינו במסדרון ארוך. היה מאוד חשוך שם, לא הצלחתי לראות שום דבר מלבד את הדרך בה אני צריכה לרוץ. תומאס שאחז באליס רץ גם הוא באותו כיוון כשאני מאחוריו. הוא נעצר והביט בצדדים, הצלחתי לקלוט את גבו – היא הייתה מלאה בשריטות עמוקות, שריטות שדומות לטפרים של אנשי זאב.
הייתה הצטלבות של הדרך, הוא הביט בכל אחת מהדרכים. לא היה זמן להתמהמה.
"לאן הולכים?" שאלתי, הייתי פחות עייפה ויותר מלאת אנרגיות. כאילו אני מסוגלת לרוץ עכשיו עוד חמישה קילומטרים מבלי להתעייף. "מכאן." הוא הצביע על הדרך מצד ימין, הוא פנה לשם והמשיך לרוץ, אני אחריו.
בקצה המסדרון היה פתח,
פתח קטן שככל שהתקרבנו אליו הוא גדל. אור בוהק הופיע שם 'אוי לא.' חשבתי לעצמי.
הגענו לקו של קרן השמש, אם נצעד פסיעה אחת אנחנו נשרף לגמרי. "מה עושים? הם בדרך ואם לא נצא עכשיו הם יתפסו אותנו שוב. הוא לקח נשימה עמוקה.
"אנחנו נצליח." הוא אמר והביט בצלליות שהעצים מפיקים, היו המון עצים שם. קיבלתי אינדיקציה שהמפקדה שלהם נמצאת בקרחת יער.
שמעתי את צעדיהם של האנשים שרודפים אחרינו. "בוא נזוז!" קראתי לעברו, הוא מיד רץ במהירות ואני אחריו, הוא נראה כמו הבזק ואני הייתי במהירותו כך שאני מניחה שגם אני נראית כמו הבזק, הרגשתי צריבות קטנות על גופי, הבטתי לצד, מתומאס החל לצאת מעט עשן. הוא מיד רץ אל קו הצל של העץ הקרוב ביותר והמשיך לרוץ בקו העצים. פחות קרני שמש חודרים לשם.
עשיתי כמוהו והרגשתי באמת פחות צריבות על גופי, יותר קור נעים שעוטף את גופי. הוא עצר והתנשף, עצרתי גם אני. "אוקי הצלחנו לברוח." הוא אמר, מניח בזהירות את גופה של אליס מכתפו.
"נקים פה מחנה עד השקיעה. בשקיעה נלך הביתה." הוא אמר, הנהנתי לחיוב ונשענתי על גזע העץ המחוספס. הוא התיישב לידי אך שנינו שתקנו.
יצא לי לחשוב קצת, אימא שלי בטח דואגת. עברו כמה ימים מאז שחטפו אותי והיא לא ראתה אותי דיי הרבה זמן. אין לי מושג איך אני אספר לה על הכול, או איזה תירוץ אני אגיד.
"איך זה ייתכן שאליס התרפאה?" שאלתי, הוא הביט בי ונד בראשו. "זה לא. אפשר לנסות אבל משהו." הוא אמר, הוא שלף מכיסו להב כסופה והעביר אותה על זרועה של אליס. חתך דיי עמוק נוצר ובשבריר שנייה שכבת עור עטפה את החתך כאילו לא היה.
"היא התרפאה מהר מאוד." הוא הדגיש את שני המילים האחרונות.
"היא מכשפה לא? היא לא אמורה להתרפא." אמרתי, לא הצלחתי להבין איך זה הגיוני.
"אני לא יודע מה המטורפים האלה עשו לה אבל אני לא בטוח שזה טוב." ארשת פניו הייתה מפוחדת,
"מסכן כריס.. אנחנו חייבים להציל אותו לפני שהוא ימצא בשביל ג'רמי את הנשק." אמרתי, הוא הנהן. משעין את ראשו על הגזע ומפנה את גרונו לעבר השמיים באלכסון.

– כריס –
נפל לי האסימון כרגע על משהו. אריק שחרר אותי בשעות הבוקר, השמש זרחה.
"איך שחררת אותי מהכלא של ג'רמי? הרי זה היה שעות בוקר והשמש עדיין בשמיים." אמרתי באי הבנה, אני עדיין לא בוטח בו לגמרי.
"אני.." הוא הטה את מבטו לצד בבושה. הוא התרומם על רגליו וצעד לעבר המרפסת שלו, היה כתם שמש בצורת מרובע – בצורת החלון שלו. הוא היה ממש על הקו שלה.
"לפני שלוש שנים אנשים בשם 'היוצרים' תפסו אותי. הם הזריקו לי חומרים והתעללו בי." הוא אמר, ראיתי על עיניו שהוא נזכר כרגע בכל מה שהוא עבר. עיניו נצצו ודמעות עמדו על עיניו.
"הצלחתי לברוח משם לאחר שנה של עינויים. לא ידעתי מה הם עושים אבל אני זוכר שאחד מהשליחים שלהם אמר לי – 'אתה תהיה המפתח.' הוא אמר לי." דמעה החליקה מפניו, הוא הפנה את גבו לעברי וצעד צעד נוסף אל תוך כתם השמש, לא נראה כי יש השמש משפיעה עליו כלל. הוא פתח את החלון ונתן לעוד קרני שמש לחדור. צועד צעד נוסף וכעת כל גופו מכוסה בקרני שמש, שערותיו השחורות היו בהירות יותר באור השמש.
"השמש לא משפיעה עליי. וגם לא יתדות מעץ. מים קדושים לא שורפים אותי." הוא אמר כמעט את כל החולשות של ערפדים אך הם לא משפיעות עליו. אבל הוא כן ערפד.
"איך זה הגיוני?" שאלתי, הוא נד בראשו.
"זה לא. הם הופכים כל דבר הגיוני ללא הגיוני." הוא אמר בפחד, 'אוי לא' נפל לי אסימון נוסף. נזכרתי במילותיו של ג'ונתן לפני שחטף את ג'סיקה ותומאס.
הוא לקח אותם ליוצרים.
לפתע החלון נשבר ומתוכו נכנס אדם בעל שיער חום קצר אך לא מגולח. פניו היו מסורטטות ועיניו היו כחולות קטנות. הוא היה שרירי ולבש חולצת וי בצבע חום בהיר, הוא לבש גם ג'ינס ארוך ושפתיו הדקיקות חייכו לכיווני. מיד קמתי על רגליי.
אריק כבר היה מוכן לשלוף את ניביו לעברו.
"באתי הנה בכדי לחסל את המחפש. אם אתה לא תתקיים ג'רמי לא יוכל לעולם למצוא את המקדש." אחריו מיליו אישוניו נצבעו שחור כהה. ניביו נחשפו כשני מחטים עבים וצחורים.
"ערפד וינרין." לחש אריק, מביט בערפד. הוא נהם לכיוון הערפד וניביו נשלפו גם הם, ניביי התחדדו והייתי מוכן להילחם מולו.