בני הלילה: ההתפתחות פרק 3: וולנטרין

פרק 3: וולנטרין

– כריס –
"מה שלומך?" שמעתי את קולו של ג'רמי, פסיעותיו חדות והוא מתקדם לעברי. הספקתי כבר למות ולחזור לחיים במשך שלוש פעמים ברציפות, אבל מי סופר.
עיניי כאבו ודמעות כאב נקוו את עיניי. הלהב איכשהו מעט התרחק מקנה נשימתי וכרגע רק שרט אותו, מה שנתן לי אפשרות לקחת נשימות קצרות. חולצתי האפורה נהייתה מגואלת בנוזל הסמיך והאדום הזה שביחד עם הצבע האפור היה נראה כמו כתמים שחורים.
"אה שכחתי אתה עדיין לא יכול לדבר." הוא צחקק לעצמו והתכופף לעברי, -"מצבך נראה דיי טוב. הדליים כמעט ומלאים, איך ההרגשה למות ולחזור לחיים בכל רבע שעה- חצי שעה?" שאל וסיקר את גופי עם עיניו החומות בהירות.
"אוקי, אוקי נראה שאתה סובל אבל אני זקוק לעוד דם. עכשיו שאני כל כך קרוב למטרה שלי ,לנשק העל הטבעי שלי, אסור לעשות טעויות." הוא אמר וכף ידו התקרב לאחד מיתדי העץ החדים והארוכים. הוא הניח את כף ידו וסיבב את הלהב בכדי שיצא דם נוסף. השתעלתי ודם נפלט מפי, הרגשתי את הנוזל האדמדם על שיניי, כמות דם נכבדת נזלה מהפצע העמוק שהוא יצר ועיניי עמדו להיסגר בשנית.
"בן.." אמרתי ולקחתי נשימה, "זונה."
הוא שלח את פרקי אצבעותיו לפניי כאגרוף כמוץ וראשי נשמט לאחור, גרוני נמתח והלהב השתחרר כתוצאה מהמכה. לקח כמה שניות עד שהוא הבריא ויכולתי לנשום כרגיל.
לקחתי נשימה עמוקה דרך פי ועיניי נפערו כתוצאה מלנשום אוויר רגיל, הלהב הכסוף נפל על הרצפה במן קרקוש דק וחד ומעט מכוחי יצא.
הוא התכופף לעבר הלהב וניצלתי את האפשרות בשביל לבעוט בצלעותיו בכל החוזק שנותר בי. הוא התגלגל על הרצפה וצחק מעט. הרגשתי את ניביי מתחדדים עוד יותר, דם נטף מאפו של ג'רמי וכוח חדש מילא את גופי,
לא התקווה הייתה זו שהעניקה לי את כוחי. אלא הרעב. התרכזתי והתחלתי להרים את מפרקי כפות ידיי, בעוד שג'רמי מתחיל לעלות על רגליו. היתד שרט את פצעיי במפרקי כפות ידיי וגרם לי לכאב רב. הוא הביט במעשיי ולא היה זמן לחכות, בשארית כוחותיי לקחתי תנופה ושחררתי את מפרקי כפות ידיי מיתדי העץ, שני חורים עמוקים ושורפים נוצרו. קמתי מהכיסא במהירות בעודו שולף את אקדח שחור גדול שנראה מתאים באופן מדהים לעורו השזוף הצלחתי לברוח בריצה מהחדר הסגור וירייה נשמעה מתוך החדר.
רגליי כאבו, עד לפני רגע לא יכולתי לנשום ועכשיו אני משתמש בכוחות שנותרו בכדי לברוח מהמקום הזה.
ציידים נוספים שהיו שם הביטו בי ומיד שלפו את אקדחיהם,אחד מהם ירה בי והכדור חדר לכתפי השמאלית, זעקתי מכאב וראיתי החלה להיטשטש מעט.
נהמתי בחוזקה ורצתי לכיוון המדרגות למטרה אחת, לברוח.
בינתיים ציידים נוספים הגיעו וחסמו את דרכי במדרגות, עצרתי להסדיר את נשימתי בעודם מתקרבים עם רוביהם והחליפות השחורות התואמות.
יכולתי רק לראות כתמים של גופם ולא להתרכז באיך נראים תווי הפנים שלהם, אני דיי בטוח שכולם בעלי מבטים סגורים וקרים. מבלי ששמתי לב בעטו ברגלי ודחפו אותי על המעקה, הרגשתי את היתדים שעדיין נעוצים בחזהי.
ליבי צנח למטה בעוד שגופי גם צונח למטה, גופי כאב וצמרמורת עזה עברה בכל גופי. נחתי בחוזקה על רצפת המתכת והרגשתי שצלעותיי נשברו כמו זכוכית, היה קשה לי להכניס אוויר לריאות והתחלתי להיחנק. כעבור מספר שניות ציידים רבים התאספו סביבי, כולם עם האקדחים השחורים שלהם.
צלעותיי החלו להתרפא לאט לאט אך לא יכולתי לזוז, בטח שלא לברוח.
"נגמרו לך האפשרויות לברוח.." שמעתי את קולו של ג'רמי יוצא מן ההמון, הוא התקרב ופניו נחשפו מולי. ארשת פניו סגרירית וכעוסה. הוא כיווץ את אצבעותיו לאגרוף והיה נראה כי הוא רוצה לחסל אותי,
"תנסה לנשום נראה אותך." הוא צחק ובעט בצלעותיי בחוזקה, השתעלתי ודמעות נפלו מעיניי מכאב. זיעה קרירה עטפה את גופי ובטני התפתלה מכאבים.
"הביטו!" הוא קרא אל ההמון, כולם מביטים בי בטח. –"ניביו של האויב שלופים מרוב כאב, הוא בקושי מצליח להתרפא"
הוא צחק בקוליות ושתק. מפרקי כפות ידיי כבר החלימו אבל צלעותיי היו רחוקות מלהתרפא. "אין לך לאן לברוח עלוקה." הוא לחש וקירב את פניו אליי, גם את גרונו על הדרך. הרגשתי רעב תוקף אותי ואת החולשה שבי. אני חייב דם ולא אני אמצא את עצמי מת לגמרי.
"הגיע הזמן שאני אתנהג כמו עלוקה.." התנשפתי בין מילה למילה, במהירות פניי נזרקו על גרונו וניביי ננעצו שם. הדם הסמיך והחמים שלו נשפך אל תוך פי ומתגלגל בגרוני, הרגשתי את צלעותיי מתאחות ונהיות בריאות מהר יותר. הוא מיד ניתק את ניביי מגרונו והניח את כף ידו על צווארו.
"חסלו אותו!" הוא קרא בקול, גונח מכאב בשקט. יכולתי לקום על רגליי אך לא יכולתי לברוח. הכול היה נראה כאילו סגור עליי. הבזק מהיר הפיל שורה ארוכה של ציידים על רגליהם והכדורים נורו אל השמיים, לאחר מכן שורה נוספת ושורה נוספת עד שכולם נפלו.
"מה הולך פה?" שאל ג'רמי בכעס,
"אני הולך פה." שמעתי קול עמוק וסמכותי מדבר מאחוריו, הוא הסתובב וראיתי את אותו ערפד.
עיניו הכחולות בהירות מביטות בגופי, עורו הצחור הסגיר את היותו ערפד במאה אחוזים. הוא היה שרירי והוא לבש חולצה שחורה קטנה שמבליטה את שרירי ידיו. שפתיו הדקיקות התעקלו לחיוך דק ושיערו השחור נפל על פניו. הוא הפעיר את פיו וניביו הצחורות התחדדו. מכנס הג'ינס הכחול בהיר היה מתאים באופן מדהים להפליא אל חולצתו. "שחרר את וולנטרין. עכשיו."
"ומי אתה בדיוק?" שאל ג'רמי, משאיר את הפצע שלו פתוח ומרים את אקדחו השחור על חזהו של הערפד. אין מצב שזה הוא, אבל הוא כל כך דומה לו. "השם שלי הוא אריק." הוא אמר ועיניי נפערו.
"אתה היית מת." לחשתי בתדהמה.
"אני האח הגדול שלו." הוא פלט נחירה ובמהירות הבזק דחף את גופו של ג'רמי לצד. הוא נהדף רחוק מאוד ממני ומאריק, הציידים החלו להתרומם ולהטעין את אקדחיהם, אחד מהם ירה על גבו אך הוא לא נרתע מהכדור כלל. לא ראו שכואב לו בכלל.
"תחזיק חזק." הוא פלט מפיו, הוא הרים אותי על כתפיו והוא ברח כאשר אני על גבו.