בני הלילה: ההתפתחות פרק 1: כיוונים שונים

פרק 1: כיוונים שונים

– ג'סיקה –
"את יודעת," שמעתי קול נמוך וכבד. עיניי היו עצומות כך שלא יכולתי לדעת מאיפה מגיע הקול ומי מדבר אליי. פקחתי אותם בעדינות, לפתע גל קור תקף את גבי וגרם לשערותיי לסמור. ניסיתי להרים את ידי ואת גופי אך משהו חסם בעדי. הבטתי לצידי גופי, מתכת כבדה וכסופה חנקה את חזהי ואת מפרקי כפות ידיי ורגליי – ללא כל אפשרות לזוז. הרמתי את ראשי קדימה בניסיון להשתחרר אך זה לא עבד.
"איפה אני?!" קראתי והבטתי סביב, הייתי בחדר סגור וחנוק. עיניי כאבו וראשי התמוטט על המקום בו שכבתי, אני חושבת שזה אלונקת מתכת.
החדר היה עם קירות לבנים, למעשה ארבע קירות לבנים שבאחד מהם יש דלת מעץ קשיח. הידית הוטתה למטה והדלת נפתחה. "אז כמו שאמרתי," אותו קול נמוך דיבר, מהדלת נכנס גבר, אני בטוחה בזה.
גופו חסון ושרירי, הוא לובש חולצה כחולה רופפת וג'ינס לבן קצר שמגיע עד ברכיו, הוא עטה מסכה שחורה שהסתירה את פניו עם חורים מתאימים לעיניו. אפילו לא לפיו.
"מי אתה?!" שאלתי בפחד, שיניי צקצקו. רציתי לברוח משם אבל לא יכולתי.צ
"ג'סיקה אני מבקש, שאלות בסוף ההרצאה." אמר והחדיר בי פחד, "מי אתה חתיכת –" הייתי מאוד עקשנית הוא קטע את דבריו באמצע.
"אוקי ג'סיקה אני מבין." הוא שלף מכיסו מזרק עם חומר לבנבן, הוא לחץ על הבוכנה בזהירות בכדי לבדוק שזה עובד וקירב אותה לפניי.
"לא, תתרחק ממני. מה אתה עושה?!" צרחתי ודמעות ירדו על פניי. הוא שלח את כף ידו הימינית בכדי שתאחוז את ראשי ובידו השנייה הוא קירב את המזרק לפניי. הוא נעץ את המזרק בלחי הימינית שלי ולחץ על הבוכנה, ראייתי היטשטשה והרגשתי חלשה בהרבה יותר מקודם.
"אם תנסי לדבר את תוכלי להבחין במה שעשיתי לך." הוא אמר, ניסיתי לפצוח את פי אך לא יכולתי. שפתיי היו הדוקות זה לזה כאילו שידכו אותם עם שדכן.
לא יכולתי גם להפיק שום קול. דמעות ירדו על עיניי רציתי ללכת כבר, אבל האדם היה נראה רציני. הבטתי לצד וראיתי שולחן כלים, עם כל מיני מזרקים שונים וסכינים קטנים.
"אז כמו שאמרתי, את ידעת שאחוז הערפדים עלה בימים האחרונים?" הוא שאל אותי, הוא עשה זו דווקא – הוא ידע שאני לא יכולה לענות.
"זה אומר," הוא אמר ושלח את כף ידו אל סכין כסופה וחדה שהייתה על השולחן הוא הרים אותה וקירב אותה אליו. "שמישהו מנסה להגדיל את אוכלוסיית הערפדים בעיירה שלכם. העיירה הקטנה והמסכנה שלכם."
הוא הניח את הלהב על זרועי, הלהב היה קר והעביר בי צמרמורת, הוא נעץ אותו עמוק בזרועי. רציתי לצרוח אך לא יכולתי להגיב. הוא העביר את הלהב לאחור והחתך נהיה ארוך יותר ויותר, דם אדום החל להישפך על זרועי ונפל על מיטת המתכת, הוא שלף את הלהב מזרועי והדם החל להתפשט על השולחן, הוא העביר את שני אצבעותיו על האזור שהיה בו דם והכניס אותו למן שקית קטנה שהייתה על השולחן,
הוא התיישב על צד המיטה.
"את יודעת, אני יכול בזה הרגע לנעוץ בך יתד מעץ ולגמור עם כל הערפדים. אבל אז אני לא אדע מה הסוף, את יודעת מה הסוף. את זוכרת מה היה הסוף.." הוא אמר וצחק מבעד למסכה,
תמונות נשלחו בזיכרונותיו ונזכרתי על מה הוא מדבר,
הנבואה הייתה נכונה, כל מה שג'ין ניבאה התגשם. כריס קיבל את מבחן הנאמנות שלו ונכשל, הוא הלך עם ג'רמי והם מצאו את המקדש. אליס קיבלה את הלוחם בעל שלושת הכוחות, קייל, ומצאה את עצמה מתה על ידיו בשדה שהוא לקח אותה- שדה קרב לא מוכר. ותומאס..
תומאס התענה יחד איתי עם היוצרים, הוא מצא את עצמו על גג הבקתה של הציידים, כאשר ציידים נמצאים שם ומתבוננים בו נשחט, כריס ואליס היו שם ולא עשו דבר. אני הייתי שם ולא עשיתי דבר.
והנבואה שלי הייתה הנוראה מכולם.
"בדיוק, הסוף של שלושת חברייך. ובקרוב הסוף שלך, היוצרים ביקשו לראות אותך. ברגע שאת תראי אותם את תמצאי את הסוף שלך בדיוק כמו שניבאה ג'ין. בודדה, וגרונך ישוסע על ידי האחד שאהבת." הוא אמר ולקח את השקית עם דמי,
"אני אתגעגע אלייך ג'סיקה." הוא חייך והלך מהחדר.

"לא!" צרחתי, זיעה עטפה את כל גופי. התנשפתי בחוזקה. הייתי בתא קטן וחנוק, סורגים שחורים וארוכים חוסמים את הדרך החוצה. "ג'ס.." שמעתי לחישה מבעד לקיר. קולו של תומאס נשמע.
"תומאס?" שאלתי, קולי הדהד בתא. –"תודה לאל.." הוא אמר,
"ג'ס אני מבטיח שאני אוציא את שנינו מכאן." הוא אמר בקול בטוח וסמכותי.
"מה עם ג'ונתן? איפה הוא?" שאלתי, מושכת באפי ומחבקת את רגליי בעצב. –"לא ראיתי אותו מאז שהגענו הנה. אבל זה לא משנה אנחנו יוצאים מכאן את שומעת?" הוא הבטיח לי, אני מתפללת רק שהחלום הזה היה רק חלום, שהוא לא היה חיזיון של הערפדה העליונה או כל השטויות האלה.
"ג'סיקה מארי יאנג.." שמעתי קול כבד מגיע מבעד לסורגים, הטתי את מבטי לשם וראיתי אותו. הוא היה לבוש בסרבל שחור שמסתיר את פניו, גופו היה שרירי ומחובר לשריון ממתכת כסופה, הוא אחז במזרק עם חומר לבן. "תומאס.. תומאס!" צרחתי לעברו, מנסה להתרחק כמה שאפשר משם. "תעזוב אותה!" צעק בחוזקה,
הוא פסע לכיוון התא שלי, פותח אותו לאט לאט . צעדיו היו גדולים ומפחידים. "לא, תעזוב אותי, לא!" קראתי וברחתי אל קצה התא, הוא רץ במהירות לעברי ואחז בראשי בדיוק כמו האדם בחלום.
"היוצרים רוצים אותך בת אלמוות, חיה לנצח," הוא אמר בכבדות, רציתי לברוח אך ראשי היה מרותק אל קיר הלבנים.
"לא, לא!!" קרא תומאס מהתא, "תעזוב אותה!" הוא צעק. –"היוצרים יקבלו את מבוקשם."
הוא הניח את קצה המזרק על גרוני באיטיות, הוא נעץ אותו שם ולחץ על הבוכנה, מזריק את החומר הלבן אל גופי. ראייתי החלה להיות מטושטשת, רגליי בקושי יכלו לסחוב את גופי והתמוטטתי על הרצפה.
נשימתי נהייתה מואטת והדבר האחרון שאני זוכרת היה את אותו אדם יוצא מן התא שלי ואת קולו של תומאס זועק משהו.