בני הלילה: ההתגלות פרק 8: צריבה

פרק 8: צריבה

"אז מה נעשה?" שאלתי בתגובה, פיט הביט בי. –"יש רק דבר אחד שאפשר לעשות. למצוא את המחפש לפניו, ולחסל אותו." ענה. תומאס קם במהירות מהספה והגיע למול פיט, הוא היה מהיר כל כך שהכול קרה במצמוץ אחד.
"למה לי לסמוך עלייך?" שאל וצמיד את כף ידו על גרונו של פיט בתגובה, הוא הידק את האחיזה והצמיד אותו לקיר במהירות. פיט החל להיות אדמדם.
"אתה לא, אבל בזמן שאנחנו מדברים ג'רמי מתחיל להפוך כמה שיותר ערפדים לבני כלאיים וכך גם אנשי זאב," הוא אמר בנשימה אחת, נאנק אחרי כל שישה מילים.
"תומאס תעזוב אותו." אמר כריס, תומאס סיבב את ראשו לצד בכדי להביט בכריס בעודו ממשיך לחנוק את פיט. "אנחנו צריכים אותו בכדי למצוא את המחפש." אמר כריס בקול רגוע, הוא לא נרתע כל כך מזה שאח שלו עומד לחנוק למוות בן כלאיים.
תומאס שחרר את פיט והתקדם לעבר הדלת, הוא התייצב בתוך כתם של אור שמש ומיד קול התכה נשמע באוויר, עורו של תומאס החל להאדים ולהישרף לאט. הוא נאנק מכאב. מיד כריס זינק בריצה על טבעית לעבר תומאס והוציא אותו מכתם האור.
לאחר כמה שניות שעורו החל להתרפות הוא הגיב "מה הולך פה?"
כריס הושיט את כף ידו בזהירות לעבר כתם השמש וגם אצבעותיו החלו להשמיע אותו צליל התכה. הוא מיד החזיר אותם לעבר הצל והם התרפאו.
"אנחנו לא יכולים להתהלך באור היום מאיזושהי סיבה." אמר כריס והביט בי. "אלה רק הערפדים?" שאלתי, והבטתי בברוס. האחים נעמדו. "נצטרך להביא הנה מזדאב בכדי לדעת." אמר תומאס ונשם לרווחה.
"אז אני תקוע פה עד השקיעה?" שאל פיט, תומאס הביט בו בזעם. החדיר לו מבט של 'תשתוק'. שפתיו התהדקו וארשת פניו הייתה קרירה וסגורה אך עדיין זועמת.
"אני אעזור לך עם זה." אמר תומאס ובשנייה הוא רץ לעבר כיסא העץ, שבר אותו ותקע אותו בליבו של פיט. "תומאס לא!" קראתי אבל היה מאוחר מדיי, הוא הצליח להתחמק מרוב המהירות מכתמי השמש שהיו על הרצפה.
גופתו של פיט התמוטטה על הרצפה. תומאס היה זועם.
"איך זה קרה שהשמש חזרה לפגוע בערפדים?" שאלה אליס ונעמדה על רגליה, עיניה נפערו והיא הבינה משהו. "עכשיו ג'רמי יוכל להמשיך בתוכניות שלו. מבלי לחשוש שערפדים יעצרו אותו. הוא יוכל לענות ערפדי וינרין בדרכים שונות בכדי שיספרו לו על המקדש." אמר כריס כאשר הצליח להבין על מה אליס חושבת.
"זה לא משנה הרי, הוא זקוק למחפש בשביל למצוא את המקדש" אמרתי "פיט הרי אמר לנו את זה, ג'רמי זקוק למחפש כדי להשתמש בדם שלו וכך הוא יגיע אל המקדש."
"יש לי הרגשה שהוא כבר יודע מי המחפש." אמר ברוס לאחר ששתק המון זמן, ארשת פניו הייתה מפוחדת ראו שהוא חזר שונה גם בצורה מנטאלית מהציידים.
"איך זה אפשרי בכלל?" שאל תומאס שעדיין היה עסוק בעניין אור השמש,
"אני מניחה שיש מן סוג של קסם רב עוצמה שיכול לבצע שערפדים לא יוכלו לעבור באור השמש." אמרה אליס, היא לא הייתה בדיוק מכשפה מקצועית. "אז נחכה ללילה בכדי למצוא את המכשפה שביטלה את הקסם הזה בפעם הראשונה ושתעשה אותו דבר גם בפעם השנייה. בפעם השלישית אני אקנה לה גלידה." אמר תומאס וגמר את דבריו בציניות,
"אני לא חושבת שזה כזה פשוט לבטל קסם בסוג גודל כזה." השיבה אליס,
"יש לך רעיון אחר?" שאל תומאס, אליס טלטלה את ראשה. "עזוב אותה תומאס, נלך לפי התוכנית שלך ונקווה שהיא תעבוד." כריס הרגיע את תומאס, שהיה לא רגוע כלל.
"היא בטוח תעבוד, רק דבר אחד." אמר תומאס והביט בי ואחר כך החזיר את מבטו לכריס.
"היא יכולה להיות בכל מקום בעולם. איך נדע איפה היא?" הוסיף בשאלה, אליס עלתה על משהו. לפי ארשת פניה היא הייתה דיי בטוחה. "אני יכולה להפעיל עליה כשף איתור, אני רק צריכה מן חפץ כלשהו שהיה שייך לה."
"חפץ?" שאלתי שלא הייתי בטוחה כלל איך נראית המכשפה, או מה השם שלה בכלל.
"משהו שקלט את הריח שלה, או משהו שהיא נגעה בו אי פעם." היא נתנה דוגמאות, יחסית למכשפה מתחילה היא ידעה דיי הרבה על העולם הכשפי, כנראה זה מן שיעורי בית שהיא הייתה צריכה לעשות בעודה ציידת.
"אני לא זוכר, בפעם הקודמת שהיא עשתה את הכשף הזה, זה היה לפני מאה שנים. אפילו יותר." אמר כריס כדי להדגיש את הזמן שעבר, "יש מצב שאולי מישהו הרג אותה." אמר ברוס והתקדם לעבר כולם.
"משהו מכה בזיכרון שלך זאבי קטן?" שאל תומאס בהתגרות והתקרב לעבר ברוס, הוא נהם בהתגרות לכיוון תומאס. "אתה אומר אני הרגתי אותה?" שאל בעוד שניביו מתחדדים,
"לאט לאט זאבי אני רק אומר שתמיד לכם, הכלבים, היה יצר לרצוח ולהרוג. תאווה לא לדם כמזון, אלא דם בשביל כיף." אמר תומאס בתקיפה, אם אני הייתי במקום ברוס הייתי רוצה לקבור את עצמי.
"היי תירגעו שניכם!" קראתי לעברם,
"נשיכה אחת ממני ואתה יכול לשכוח מחיי הנצח המובטחים כאחד ממתנות חג המולד מערפדיזם." חג המולד אף פעם לא דיבר אליי ואל המשפחה שלי, היינו יהודים. ברוס התקרב לעברו, כריס שתמיד היה זה שמפריד התבונן לראות לאן זה הולך, המשכתי לצעוד לעברם אבל הוא עצר אותי.
"אתה לא יודע לשלוט בזה" תומאס התאכזר לברוס,
"לפחות אני מודע לכך, אתה רק מוצץ דם עלוקתי עלוב." ברוס ידע להגיב יפה מאוד, אליס לא ידעה איך להגיב בדיוק כמוני. אם מישהו מאיתנו יגיב זה יכול רק להצית את העניינים.
"אתה יודע לקרוא לי עלוקה ומוצץ דם יפה מאוד אבל שכחת," הוא אמר ולקח נשימה בכדי להתגרות עוד יותר "שגם אתה כזה."
ברוס לא יכול היה לספוג את זה עוד והוא התנפל לכיוון של תומאס, לעומת ברוס, תומאס היה מאוד חזק. ברוס זינק לכיוון תומאס אך הוא אחז בגרונו בחוזקה והרים אותו באוויר ברוס נאנק ותומאס השליך אותו על הרצפה באכזריות, "תפסיקו שניכם!" קראתי,
עיניו של ברוס נצבעו אדום בוהק, הוא שאג לכיוון תומאס והתיישב על רגליו, בעמידה כמו זאב.
ברוס אחז בגרונו של תומאס והשליך אותו לעבר כתם אור שמש, הוא נחת בדיוק שם והצריבה החלה להישמע, הוא זעק מכאב וקם על רגליו, רץ במהירות לעבר ברוס.
"בן זונה." לחש לו ואחז בעורפו,
"תומאס, תומאס!" כריס הבין מה הוא הולך לעשות אך אני עדיין לא, ברוס ניסה להתנגד אך עדיין תומאס היה חזק יותר. השניים התקרבו לעבר כתם האור.
"בפעם הבאה שתקרא לי עלוקה, תיזכר שגם אתה כזה." הוא אמר והעביר את כף ידו שאחזה בעורפו של ברוס לעבר כתם השמש, ברוס ניסה להתנגד. ראשו החל להיצרב ולהישרף. הוא החל לצעוק, בעוד שכפות ידיו מנסות להרפות את האחיזה של תומאס בראשו,
"תשב בשקט זאב." אמר בלא רחמים, דמעות חנקו את עיניי. לראות את ברוס במצב כזה היה מפחיד כל כך. תומאס בעט בגבו של ברוס והוא נכנס עם כל גופו לתוך כתם השמש.
"אולי היד שלי נשרפת אבל היא תתרפא," אמר כאשר ידו נהייתה גם אדומה, אך ראשו של ברוס היה כבר בצבע אדום כמו עיניו וידיו החלו להישרף גם.
הוא החל לצרוח, ניסיתי לזוז אך כריס עצר אותי מלעשות משהו. "תפסיק אני חייבת להציל אותו!" קראתי אך האחיזה של כריס הייתה חזקה כל כך. "אליס תעשי משהו!" קראתי בעוד שהדמעות יורדות על לחיי.
היא הביטה בי במבט מצער, "אני עוד לא יכולה לשלוט בכוחות שלי, אני יכולה לנסות משהו." אמרה,
היא הושיטה את כף ידה ואמרה
"ינא דוע רוזגי" קול של שבירת עצם נשמעה ומפרקתו של תומאס נשברה, הוא שחרר את ברוס מהאחיזה והתמוטט על רגליו. כריס שחרר אותי ורצתי לעבר ברוס
"ברוס! ברוס!" קראתי בעוד שהדמעות זולגות במהירות,
הוא התמוטט על הרצפה, בתוך כתם השמש, הצריבה המשיכה להישמע אך הוא לא הגיב מיד זינקתי לעבר כתם השמש והרחקתי את גופו משם אל תוך הצל.
"ברוס, בבקשה.." התחננתי בעודי מושכת באפי, וממשיכה לבכות. עיניו היו פעורות וניביו שלופות, עורו היה רותח ולא הרגשתי אותו נושם.
"לא,לא,לא." אמרתי, אוחזת בעורפו ומחבקת אותו בחוזקה. "בבקשה לא." אמרתי בעודי בוכה, עיניי כאבו מהבכי אך לא הפסקתי. "אתה לא יכול למות.."
"ג'ס.." שמעתי את קולה של אליס מאחוריי, סיבבתי את ראשי לצד בכדי להביט בה. היא עמדה שם. מזילה דמעה בצער ומרכינה את ראשה.
"לא, לא, לא." אמרתי ונדתי בראשי, היא התקרבה וחיבקה אותי, בהתחלה נאבקתי בחיבוק אך לבסוף התמסרתי אליו.
"הוא הרג אותו, הוא הרג אותו." לחשתי בעודה מלטפת את ראשי בצער. הדמעות נפלו על כתפה וזלגו טיפה לפי. הם היו מלוחות. אני לא מאמינה שהוא הרג אותו.

**
דפיקה נשמעה על הדלת, הייתי בחדרי. הדלת הייתה נעולה. חיבקתי את רגליי וראשי היה מונח ביניהם. "ג'ס אני רוצה לעזור." שמעתי את קולה של אימי. אבל את לא יכולה לעזור, את הרי לא יודעת שכתם השמש שרפה אותו ולא שריפה שהתרחשה במועדון שבו הוא נמצא ושהרי ערפד רצח אותו ולא תאונה.
התעלמתי מקולה.
"יש פה מישהו שאומר שהוא היה חבר של ברוס, קוראים לו כריס. תפתחי לפחות את הדלת בשבילו?" שאלה בדאגה, עוד יותר לא לפתוח את הדלת. הרי אם הייתי מתערבת הייתי יכולה לעצור את זה.
"תכנס" אמרתי מבלי שליטה על פי. הוא כנראה עשה מן סימן לאימי שתלך כי היא באמת הלכה, או שהוא כפה עליה ללכת. הוא כמעט שבר את הידית בכדי להיכנס.
הכוח הערפדי שלו עמד לרשותו.
"מה אתה רוצה?" שאלתי, השענתי את ראשי על הקיר, מחבקת עדיין את רגליי.
"תומאס שרף את המועדון פאב, הוא כפה על האנשים ללכת משם והניח את הגופה של ברוס בפנים. בתוך ארון קבורה. הארון עצמו נשרף אבל האפר נשאר שם אם את רוצה לפזר אותו." עוד מנהג נוצרי דבילי.
"אני יהודיה דפוק." אמרתי, מושכת באפי. לוקחת עוד טישו ומקנחת את אפי.
"אה, מצטער." הוא אמר והתיישב על הרצפה, "לא רק על העניין עם האפר."
"חיכיתי לזה," אמרתי בציניות. "אח שלי תמיד היה האגרסיבי מבינינו. מהרגע שהוא הגיע לעיירה הזו אמרתי לך שהוא בא להרוג אותך. לא נתתי לך ללכת להציל את ברוס כי ידעתי שהוא ינצל את הרגע ויהרוג אותך."
"לא כי עכשיו אני ממש חיה."
"את עוברת תקופה עכשיו בחיים, אבל זו רק תקופה. בסופו של דבר היא תעבור ותחזרי לחייך שוב." הוא הושיט את כף ידו לעבר הלחי שלי וליטף אותה עם האגודל שלו.
"למה הוא תמיד חייב לתקוף? למה הוא כל כך אכזרי ומרושע?" שאלתי בלא הבנה,
"אני מכיר אותו כמעט שלוש מאות שנה, אני יודע רק שהייתה בחורה. הבחורה שינתה אותו להיות כל כך אכזרי וקר."
"איזו בחורה?" שאלתי, -"את זה תצטרכי לשאול את תומאס בעצמו." הוא אמר וקם על רגליו,
"תמיד יש בחורה." הוסיף.
"יש הלוויה של הלהקה שלו, הזמינו אותך ואני לא רוצה שתבואי לשם לבד. אני אלווה אותך?" שאל והושיט את כף ידו לעברי. הנהנתי לחיוב והושטתי את כף ידי לכיוונו. אחזנו ידיים והוא הרים אותי על הרגליים.
**
הגענו לגבעה, חיכו לנו שם שני אנשים.
לאחד שיער חום בהיר וחלק, הוא היה חסון ושזוף. עיניו היו בצבע ירקרק ושפתיו היו דקיקות. הוא דיי גבוה ומראו מעט מאיים. לשני שיער בלונדיני מגולח בצדדים, השאר מרוח בג'ל לקוץ. עיניו היו כחלחלות כים ושיניו היו צחורות. הוא היה פחות גבוה מהאדם הראשון אך הוא היה בדיוק כמוהו בשרירים.
האחד לבש חולצת טריקו שמבליטה את שריריו בצבע אדום, דיי מוזר לבוא להלוויה כך. השני לבד גם חולצת טריקו בצבע ירוק, השניים ענדו מכנסיים קצרים בצבע אפור שדהה מעט.
השניים היו במרחק של כמה מטרים מאיתנו, אני וכריס התקדמנו אך פתאום כריס נעצר ופלט נחירה. "אנחנו הזמנו רק את הנערה," אמר האדם הראשון, כאשר התקרבתי הצלחתי לראות את זיפיו החומים.
"באמת לורן, אני באתי איתה כדי לשמור עליה." הוא אמר,הצלחתי לגלות גם שלראשון קוראים לורן. השני רטן לכיוון כריס, "כריסטיאן אל תנסה להיראות מאיים, כי אתה לא." הוא אמר, אז לשני קוראים כריסטיאן.
"תנו לי להיכנס, אני נשבע שאני לא אפריע. אני רק רוצה להיות בטוחה שהיא מוגנת." הם דיברו עליי כאילו אני לא נמצאת. "חתמנו חוק עם בני האדם, אנחנו לא נתקוף אותם. נשבענו בירח המלא." אמר לורן ברצינות,
"תנו לי להיכנס." אמר כריס והידק את שפתיו. ארשת פניו הייתה מאיימת וקרה, זה צד שעוד לא הכרתי בכריס.
"הנערה כבר עברה את מעטה המכשפות, תצטרך לחכות לסוף הטקס." אמר כריסטיאן, הבטתי באדמה, כאשר הבחנתי מקרוב שיש מן קיר דיי שקוף שחוצה את הגבעה לשניים. "את רואה את זה?" שאל לורן והתקרב אליי, עיניו של כריס נפערו. הם כאילו שידרו לי להגיד לא.
"את מה?" שאלתי והבטתי בו, הוא חייך וצעדנו לעבר הגבעה. "לא!" הוא קרא אבל כבר התרחקנו ממנו.
"ברוס לייטווד. מנהיג הלהקה תמיד תהיה איתנו בלב." אמר לורן שעלה על הבמה שהם בנו שם, היו שם המון אנשים, הם היו עם חולצות בצבעים צבעוניים. הרגשתי שונה שבאתי עם לבוש שחור להלוויות.
"למען כבודך האדיר, נשמיע את יללת הלהקה, על כל קהל המזדאבים להשתנות." שמעתי את קולו מהדהד, עיניי נפערו, כולם זינקו לאוויר וחולצותיהם נקרעו מעליהם.
כולם הפכו לזאבים פרוותים, רוב הפרוות היו בצבע חום, הם יללו כאחד. זה היה כל כך מרגש.

"הנה כמו שביקשת," אמר לורן והשליך אותי למחוץ לקיר השקוף. כריס אחז בי וחיבק אותי בפחד. "אנחנו יודעים שהכרת את ברוס, ובגלל זה הכנסנו אותך. אבל שתדעי, אנחנו יודעים שראית את מעטה המכשפות, אנחנו יודעים שיש בך משהו על טבעי. אז זוהי אזהרה, אם תעברי את המעטה הזה שוב אנחנו נחסל אותך." אמר כריסטיאן בזעם והשניים הלכו.