בני הלילה: ההתגלות פרק 7: בעיית הכלאיים

פרק 7: בעיית הכלאיים

– ג'סיקה –
צעדתי במדרגות האפורות לכיוון המרתף של כריס ותומאס, הדלת הייתה עשויה עץ חום וקשיח מגואל במים קדושים, אל תשאלו אותי למה.
עמדתי מול הדלת, ידעתי שברגע שאני אפתח אותה אני אראה את ברוס בטח שוכב פצוע או משהו מהסוג הזה. שלחתי את כף ידי לעבר הדלת.
"מה את עושה ג'ס?" שמעתי קול מאחוריי, הסתובבתי מיד ופלטתי צעקה. זה היה תומאס שיערו השחור היה חלק כתמיד ועיניו הכסופות התבוננו בי ואז בכף ידי שניסתה לפתוח את הדלת, הוא לבש טי שירט כחלחלה דיי רפויה, אך עדיין ניתן לראות את שריריו החזקים.
"אני.." ניסיתי לחמוק מהתשובה
"אני רציתי לבדוק מה שלום ברוס." אמרתי וגירדתי את ראשי מעט, "ברוס זקוק לדם את אנושית, לך יש דם. מבינה את הבעתיות פה?" שאל והרחיק את כף ידי מהידית, ליבי פעם בחוזקה.
"ברוס לא יפגע בי,"
"זה מה שחשבת שהוא התעורר והוא ניסה לתקוף כל דבר אפשרי." אמר תומאס,
"תן לי לראות אותו." ביקשתי, עיניי הביטו בשלו והיינו דיי קרובים, הוא בכלל לא אהב את הרעיון הזה. הוא הידק את שפתיו והתקרב אליי, ליבי פעם יותר חזק ויותר מהר עד כי הרגשתי שאני עומדת להתעלף. הדלת נפתחה והוא התרחק ממני.
"בבקשה," הוא אמר והצביע עם כף ידו לכיוון החדר, הסתובבתי וראיתי אותו.
שפתיו הדקיקות היו מקולפות ויבשות, עיניו היו כמעט ועצומות והם איבדו את הברק שלהם. עורו היה חיוור כמו של ערפדים, והוא בקושי נשם. יחסית לבן כלאיים הייתי בטוחה שיהיה בו יותר אנרגיה אבל הוא היה חלש, היו לו שקיות שחורות מתחת לעיניים ושיערו החום ארך מעט והגיע עד לסוף הצוואר. הקעקוע של החותם בכתף שלו לא דהה, כנראה החומר שאנשי הזאב משתמשים בו לקעקע הוא דיי חזק. הוא היה כבול בשלשלאות מברזל, הם היו הדוקות בחוזקה סביב מפרקי ידיו
"כל זה בגלל דם?" שאלתי בפחד,
"כשאתה איש זאב אתה פחות צריך דם, יש לך תאווה לרצוח ערפדים מאשר תאווה לשתות דם. עכשיו הוא גם חצי ערפד אז יש לו שני תאוות, לשתות דם ולחסל ערפדים. כמה שיותר."
"הוא סובל נכון?" שאלתי שוב, פחד התעטף בליבי. –"את רוצה את האמת?" שאל, הנהנתי לחיוב.
"הוא רוצה להתאבד מרוב סבל."
"למה להכניס לי מילים בפה?" הוא אמר באיטיות בקול צרוד וחלוש. "ברוס.." אמרתי ברחמים,
"תנו לי דם.." הוא התחנן, לא יכולתי לראות אותו ככה.
"תנו, לי, דם!" הוא קרא וקולו הדהד ברחבי החדר, "אני.. אני לא יכולה." לחשתי לעבר תומאס,
"ברוס תהיה מרוכז, זה אני הערפד האהוב עלייך והחברה שלך פה איתי." אמר תומאס, "אתה אוהב אותנו יותר מדם, נכון?"
"דם!" הוא נהם כלפינו, אוחז בשלשלאות הברזל בחוזקה ומושך אותם לכיוונינו. "תומאס תעשה משהו!"
"זה חבר שלך!" הוא קרא לעברי, ממש גבר השנה.
"הדלת, הדלת עשויה מים קדושים!" הוא הציע, "לא נראה לי שממש אכפת לו ממים קדושים."
השלשלאות עמדו להישבר, הוא משך חזק יותר בהם.
"ברוס! זה אני!" קראתי לעברו, עיניו נצבעו אדום והוא נהם לכיווני. מראו החיוור רק הוסיף עוד יותר פחד בליבי. "רוצי, ותנעלי את הדלת!" אמר תומאס,
"מה?" שאלתי, "רוצי ותנעלי את הדלת המזוינת!" הוא קילל בזעם, לא היה לי זמן ממש לריב איתו. עשיתי כדבריו, רצתי לכיוון הדלת וסגרתי אותה, היא ננעלה מעצמה.
"כריס!" קראתי לעבר החלל, מתפללת שהוא ישמע אותי. לפתע כמו רוח הוא הופיע מולי, מבטו די מודאג. "מה קרה?" שאל,
"זה ברוס הוא עומד להשתחרר ותומאס אמר לי לנעול את הדלת ו –" אמרתי בנשימה אחת ומודאגת, העברתי את אצבעותיי דרך שערותיי בפחד. ידי רעדה.
כריס פתח את דלת העץ בדיוק בזמן.
ברוס היה מעל תומאס, נאבק בו אנושות. ברוס נלחם בשביל לנשוך את תומאס ואילו תומאס נלחם בשביל לשרוד. "תרד מאח שלי!"
הוא רץ במהירות לעבר ברוס והשליך אותו לעבר קיר עשוי לבנים. הבטתי בחדר הוא היה דיי קטן, סגרירי, נכנס לשם בקושי חמצן ועיניי דמעו בגלל זה. הייתי כבר בחדר אבל התעסקתי יותר בברוס מאשר לראות את כל החדר.
הוא נהם כלפיי האחים, הם עמדו זה לצד זה. מוכנים להילחם.
"חכו!" קראתי והם נעצרו, צעדתי קדימה לעבר ברוס כל צעד אומר לי לנסוג אחורה ולברוח. "מה את עושה?" תומאס שאל בתוקפנות, "אני יודעת שאתה נמצא פה ברוס," לחשתי והתכופפתי, יושבת על ברכיי.
ניביו היו כמו מחטים חזקים ועיניו האדומות שידרו רק פחד בגופי.
"אני יודעת שאתה לא תתקוף אותי." העברתי את כף ידי לעבר הלחי שלו, מלטפת אותה. "תתרחקי!" הוא קרא, נדתי בראשי. "אני יודעת שאתה מסוגל לשלוט בזה." הייתה מונחת לשם אבן,
הנחתי אותה על כף ידי
"מה את עושה?!" קרא כריס אבל התעלמתי, העברתי את האבן בחוזקה על כף ידי וחתך עמוק נוצר. ממנו ירד דם. ידו רעדה, שיניו רצו לנעוץ את עצמם בי.
"אני יודעת שאתה מסוגל לשלוט בעצמך," קירבתי את כף ידי לעבר שפתיו. "אתה תדע מתי לעצור." לחשתי,
אני בכלל לא בטוחה שהוא יכול לשלוט בזה, אבל אני מאמינה שכן.
הוא נעץ את ניביו בפצע, הרגשתי כל כך חלשה וחזקה בו זמנית. הרגשתי שאני כמעט ולא יכולה לזוז. התמסרתי לכאב הנעים הזה, הבטתי איך ראשו מקורב כל כך לכף ידי.
פתאום הרגשתי כאב חזק שגרם לי לזנק ממקומי, ניסיתי להרחיק את כף ידי מניביו אבל הם היו נעוצים חזק כל כך בכף ידי.
"זה מספיק אתה תנקז את כל הדם ממנה," אמר תומאס והתקרב לעבר ברוס, הבטתי איך עורו החיוור חוזר להיות משוזף. "זה מספיק!" הוא אחז בחולצתו של ברוס ומשך אותו מכף ידי, ברגע שניביו התנתקו מכף ידי הכול נהיה חשוך והתעלפתי.

**
"תקומי.." שמעתי לחישה, פקחתי את עיניי בזהירות. האור פרץ אל פניי. הרגשתי בכף יד אוחזת בידי, היד שעוטפת אותה דיי קרה אבל עדיין הרגשתי בטוחה לידה.
ברוס היה מעליי, השקיות נעלמו מפניו כלא היו ועורו נהיה שוב משוזף. "תודה לאל.." לחש. הוא התיישב על המיטה שבה שכבתי ליד רגליי. "מה? איפה אני?" שאלתי בלחישה, מנסה לגרום לקול שלי להיות מופעל שוב.
"תודה לאל שאת חיה." הוא חזר על מילותיו ונשק למצחי בדאגה, שפתו רעדה.
"איך אתה לא כבן כלאיים?" שאלתי בלחישה והזדקפתי. מנסה לגרום לגופי להתרגל לאור. "אחרי שהתעלפת הצלחתי לשלוט בזה. אני כל כך מצטער שלא עצרתי"
ראו שהוא מתחרט על מעשיו, אבל אני גם לא כל כך בטוחה איך הייתי מצליחה לשלוט בזה.
"זה בסדר, הכול בסדר." אמרתי, העברתי את כף ידי בפניו. עוברת עם אגודלי על זיפיו בליטוף. "לא זה לא. בגללי כמעט נהרגת!"
"היי דוקטור עצבני, מזכיר לך שאסור לך להתעצבן יותר מדיי לפני שתשחרר את הצד 'זאב-ערפד' שלך." אמר תומאס כשהוא נכנס לחדר, הוא היה נראה קורן יותר.
"אני כל כך מצטער." הוא אמר, "זה בסדר."
"אוקי אז אחרי כל הרומנטיקה והדברים האלו צריכים לדון על מה אנחנו עושים בסוגיית הציידים," ארשת פניו של תומאס הייתה נעולה אך עדיין דיי פתוחה. "אנחנו מחכים לכם בסלון."

ירדתי באיטיות מהמדרגות בעודי חצי נשענת על המעקה תמיכה וחצי נשענת על ברוס. הגענו למטה והתיישבתי על הספה, כולם כבר ישבו מוכנים.
"הציידים הצליחו לגרום לפיט וגם לברוס להשתנות מיצור אחד לבן כלאיים." אמר כריס ופתח את הדיון, "זה אומר שהם רוצים להגדיל את אוכלוסיית בני הכלאיים מאיזושהי סיבה." אמרה אליס, היא גילתה לפני יומיים שהיא מכשפה, רואים שכוחותיה עוזרים לשפר את מצב רוחה.
"אני לא חושב שהם רוצים להגדיל אוכלוסייה של יצורים; הרי בני הכלאיים הם יצורים על טבעיים בעצמם והמטרה של הציידים היא לנקות לגמרי את כל אוכלוסיית היצורים העל טבעיים. אני חושב שהם משתמשים ביצורים על טבעיים ששולטים כבר בכוחותיהם והם מוסיפים להם את כוח הכלאי אז הם חוזרים להיות בלא שליטה ואז הם מחסלים כל דבר שזז. החלק הכלאי של הזאב רוצה לחסל ערפדים כמה שיותר, ככה אוכלוסיית הערפדים יורדת.-"
"אבל יש להם גם את תאוות הדם של הערפדים, אז הם גם ממעיטים את אוכלוסיית בני האנוש." פרצתי לדבריו בקול דיי חלוש אך מספיק חזק כדי שישמעו.
" – וככה הם גורמים ליותר ויותר ציידים לחסל יצורים על טבעיים וכך גם אוכלוסיית אנשי הזאב נהיית קטנה יותר. מה שאומר שאם התוכנית שלהם תעבוד יישארו להם עדיין בני הכלאיים שהם יצרו." סיכם תומאס לאחר סיקור של כל הדברים.
"אז איך הם יפתרו את בעיית הכלאיים שלהם?" שאל ברוס, הוא כנראה דיי חושש לחיו. –"בינתיים לא ידוע לאף אחד על נשק שיכול לחסל בני כלאיים. אפשר לחסל ערפדים מיתד עץ, ואנשי זאב עם כסף, אבל בלתי אפשרי לחסל בן כלאיים." אמר כריס,
"אני חושב שאני יודע," שמעתי קול מאחורינו, קול מתנשף ומופחד. הסתובבתי לאחור והבטתי בו, שיערו התנופף ברוח הבריזה, שיערו החום בהיר שהגיע עד למפרקתו היה דיי חלק ועיניו הכחולות בהירות הביטו בכולם אבל התמקדו בעיקר בי. הוא היה שרירי ומחוטב, דיי גבוה ושיניו היו צחורות.
"פיט." אמר תומאס וקם מהספה, אצבעותיו התכווצו לאגרוף כמוץ. "כשהייתי בתא שלי שמעתי קצת שמועות מפה לשם, כמה סוהרים שדיברו על מן מקדש, חקרתי טיפה את העניין והגעתי לתוצאה.
ג'רמי אומיקרון מתחקר ערפדים מיוחדים שנקראים 'ערפדי וינרין' ערפדים שיש בהם את היכולת לשכון ביצורים על טבעיים, הם היחידים שהיו במקדש שהוא מחפש והם לעולם לא יגלו לו היכן נמצא המקדש –" אמר אבל תומאס קטע אותו
"מה הוא רוצה מהמקדש הזה כל כך?" שאל,
" – בתרבויות מסוימות מאמינים שיש מקדש מיוחד הנקרא 'מקדש הדם', שם מוחבא נשק על טבעי שיכול לחסל את כל היצורים העל טבעיים שקיימים בכל העולם. אבל הדרך היחידה להגיע אל המקדש הזה הוא בעזרת 'המחפש'. יצור על טבעי שאינו מודע לכוחותיו. דמו מוביל למפה שמובילה אל המקדש." אמר ונפל לי האסימון,
"ג'רמי הולך למצוא את המחפש ולמצוא את המקדש, לקחת את הנשק וככה הוא יצליח לפתור את בעיית הכלאיים שלו.." אמרתי וכריס השלים אותי,
"הוא הולך למצוא את הנשק ולחסל את בני הכלאיים."

– גוף שלישי –
"אין ספק שברוס הוא המתמודד המושלם." קולו היה נמוך וכבד, מהדהד ברחבי החדר החשוך. הם ישבו שלושה אנשים בעלי סרבלים שמכסים את פניהם בכוונה.
"ברוס הוא האלפא הראשון שהוא גם בן כלאיים, הוא צריך להיות בשליטה מלאה אם אנחנו רוצים אותו." אמר האדם השני, גם כמו הראשון, קולו היה נמוך מאוד.
"אנחנו מתחילים עם התוכנית שלנו, אסטה," אמר האדם השלישי קולו היה נמוך כמו השאר, אישה בערך לשנות השלושים לחיה הופיעה בחדר. שיערה היה שחור גליל, ועיניה היו חומות בהירות. היא הייתה גבוה ורזה. שפתיה דקיקות.
"תתחילי עם הלחש." אמר האדם הראשון, היא חייכה. הם ישבו סביב שולחן עגול ובמרכזו היה ספר עתיק יומין. היא נעצה פגיון בידה, הוא היה מונח בקצה השולחן. ממש לידה.
הדם נפל על הספר והיא החלה בלחש
"אונודורס מינטוס אוטוס," היא חזרה על המשפט מספר פעמים בנשימה מעיקה, חוזרת עליהם שוב ושוב ודם יורד אט אט מאפה, היא השקיעה מאמץ בלחש הזה. הוריד בגרונה התנפח מרוב מאמץ, היא בקושי לקחה אויר לנשימה. לבסוף היא לקחה נשימה עמוקה וקראה
"מליינטוג!" הספר התלקח באש ונהפך לאפר כעבור מספר שניות.
"זה נעשה." היא אמרה וחייכה לעבר האדם השלישי,
"הערפדים לא יכולים ללכת יותר בשמש. זה ישרוף אותם."