בני הלילה: ההתגלות פרק 6: שליטה

פרק 6: שליטה

– ג'סיקה –
"ששאלתי מה זה אומר, התכוונתי למה זה אומר בן כלאיים." סברתי את עצמי טוב יותר, ניסיתי להתעלם מזה שהוא אמר שהחבר שלי הוא בן כלאיים. –"בן כלאיים, הפירוש של זה בנושא שלנו; הערפדים ואנשי הזאב זה שהוא חצי ערפד חצי איש זאב." כריס הסביר בעודו תוהה מעט,
תומאס קם מהכיסא, מוזג לעצמו עוד קצת ויסקי להעיר את עצמו. –"זה אומר שמתי שהוא יתעורר הוא ירצה לחסל ערפד כלשהו, ושני הערפדים הכי קרובים אליו הם.." אליס הסבירה לי טוב יותר,
היא הצביעה על שני האחים וחייכה אליי.
"עם כל היריבות שבינינו אח, תעוף מפה, אתה וג'סיקה. קח איתך גם את אליס. אני אתמודד איתו לבד." אמר תומאס בגבורה וטפח על הכתף של כריס, שותה עוד כוס של ויסקי.
"למה אתה שותה כל כך הרבה? זה לא משפיע עלייך?" שאלתי, "עלינו." תיקן והצביע עליו ועל כריס, הבנתי שהוא מתכוון לערפדים.
"אני נשאר, אני לא אהיה הערפד הראשון שאברח מבן כלאיים." אמר ונשען על השולחן שהיה קרוב לספה, "אני נשארת בכול מקרה, ברוס הוא.." לא ידעתי אם להשלים את זה כחבר שלי, הרי התנשקנו אבל אני לא יודעת ממש מה המצב שלנו כרגע.
"הוא חבר טוב שלי," הנהנתי לחיוב. אני כבר לא בטוחה אם אני רוצה אותו.
"אם הוא ינשך אותי או את תומאס זה יחסל אותנו תוך יום, אם הוא ינשך אותך או את אליס.." אמר כריס והתקרב אליי,
"זה יחסל אתכם." הוא הסתכל על אליס אחרי דבריו,
"זה ברוס, הוא לא ינשך אותי." נדתי בראשי,
"ברוס שאת מכירה היה רק איש זאב, עכשיו הוא גם ערפד. תחשבי על זה כבן המכוער של שני הזנים אוקי?" אמר תומאס מנסה להשתיל בי פחד,
"הוא אלפא אוקי? אני בטוחה שהוא יצליח להשתלט על עצמו." סיכמתי ועיניו של תומאס נפערו, הוא הביט בכריס ומיד בי. "מה קרה?" שאלה אליס, היא הביטה בי כלא מבינה בדיוק כמוני.
"כשאני נלחמתי בפיט הוא היה בטא, הוא כמעט חיסל אותי אם הוא לא היה שובר את החומה מברזל ההיא. את מבינה שאלפא הוא הרבה יותר חזק מבטא?" שאל והביט בי,
"אוי לא," אמרה אליס והביטה בתומאס "בדיוק."
"אנחנו חשבנו שנוכל להביס אותו, אבל הוא אלפא. הוא חצי ערפד חצי איש זאב מסוג אלפא, אי אפשר להפיל אותו." אמר ונד בראשו,
"אליס זה לא שאלה בכלל. את וג'סיקה הולכות עכשיו." אמר כריס והביט בה, בכלל לא שאל אותי.
"לא, לא,לא." נדתי בראשי, "אני לא זזה מפה."
"את עקשנית כל כך. למה את כזו עקשנית?!" הוריד של תומאס התנפח מרוב עצבים, הדלת שברוס ישן בה נפתחה, הוא יצא משם.
הפצעים שהיו לו מקודם נרפאו לחלוטין והוא מתח שרירים מעט בדרך למטה, "אתה בטוח שהוא בן כלאיים?" לחש כריס, תומאס הנהן לחיוב.
"היי, תודה על זה שהבאתם אותי הנה, מעריך את זה. למרות כל המצב שיש בין שני הזנים שלנו. אז תודה" הוא אמר וגירד את ראשו. "קרה משהו?"
לפתע הוא התמוטט על הרצפה, גנח מכאב לכמה שניות והניח את כפות ידיו על ראשו בניסיון להרפות את הכאב אני מניחה.
"תתרחקו!" הוא קרא בעודו נאנק, קול של נקישת עצמות נשמע לפתע או של שבירת עצמות. הוא ניסה לקום על רגליו אבל הוא התמוטט שוב. הוא נהם בחוזקה כלפינו וניביו נחשפו, ניבים חדים ולבנים. עיניו נצבעו אדום בוהק וציפורניו נשלפו, אוזניו התארכו והוא היה נראה מפחיד.
היה נראה שהוא לא שולט בזה, "רוצו, עכשיו!" אמר תומאס, כשראיתי את ברוס פחדתי אז עשיתי מיד כדבריו. אליס ואני רצנו במהירות ובינתיים האחים נאבקו בברוס. "מה זה היה?" שאלתי בפחד,
"איך את יודעת על כל הדברים האלה?" קראתי בלחישה לעברה, הסתתרנו מתחת לשולחן. מתכופפות.
"אני הייתי ציידת בעבר," אמרה והביטה בי,
"רגע להיות צייד זה לא לנצח?" שאלתי, היא הנהנה לחיוב "אבל ברגע שמתתי אז עולם המתים משנה אותך."
"אז מה את עכשיו?" שאלתי,
"אני לא בטוחה."

– תומאס –
ברוס רץ לעברינו, אני וכריס חשפנו לעברו ניבים הוא בעט בי וזינק על גופו של כריס. הבעיטה הייתה די חזקה, הוא היה מעל כריס. כריס אחז בחזהו, מרחיק את ראשו ואת שיניו כמה שיותר ממנו. הוא כיווץ את אצבעותיו לאגרוף והכה איתו את פניו של ברוס, ראשו נשמט לצד אבל זה עדיין לא הפריע לו. זינקתי מיד לעברו, רצתי במהירות העל טבעית ואחזתי בגבו של ברוס, השלכתי אותו רחוק מגופו של כריס והוא נהדף על המעקה מעץ של המדרגות.
"תודה," אמר בעוד שאני עוזר לו לקום.
נעמדנו שנינו מול ברוס, הוא נהם שוב לכיוונינו וזינק, הפעם שנינו רצנו גם לעברו הפלנו אותו על הרצפה וניסינו להשאיר אותו על הרצפה כמה שיותר. "חושב שתצליח להסתדר איתו לבדך לכמה שניות?" שאלתי, ברוס לא היה מרוצה מזה אבל הוא הנהן לחיוב בעודו נאבק בברוס.
יש לי רק הזדמנות אחת,
מיד רצתי לעבר כיסא העץ שלנו, שברתי לשניים אחד מהרגליים שלו ולקחתי את החלק. רצתי בחזרה וקראתי לעבר כריס
"עוף משם עכשיו!" קראתי, הוא זינק לצד והיה לנו רק שנייה אחת לפגוע בו, אם לא אנחנו מתים. נעצתי את היתד מעץ בלוח החזה שלו בחוזקה. הוא המשיך להיאבק בי, הלהב ללא ננעץ בליבו עדיין.
"אוי שיט." אמרתי, הוא הניח את שתי כפות ידיו על היתד, התכוון לשלוף אותו מחזהו, אני נאבקתי עדיין בלהב שישאר במקומו.
"תומאס!" אליס קראה בשמי, "אני קצת עסוק עכשיו," אמרתי, נאנק ומנסה לדחוף את היתד עמוק יותר.
"עזוב את היתד, עכשיו!" קראה, לא היה לי זמן לסמוך עליה או לא. החלטתי לשחרר את היתד, למזלי אם זה לא יעבוד לא יאשימו אותי.
"מונטיגרוס מיינלוס." אמרה במבטא לא מזוהה והיתד ננעץ עמוק כל כך עד שהוא יצא מגבו. אליס הייתה במרחק של לפחות 5 מטרים ממנו ובכל זאת היא הצליחה לנעוץ את היתד חזק יותר ממני.
יש לזה הסבר אחד, כריס הביט בי ואני בו ואז שנינו הבטנו בה.
"אני מכשפה."

**
"מה אנחנו עושים מכאן?" שאלתי, "נמשיך להרוג אותו עד שנמצא פתרון?"
"הוא צריך למצוא איזון, למצוא שליטה." אמר כריס, "נסה לומר לו את זה ברגע שהוא מתעורר, הוא משתנה לבן כלאיים ברגע שהוא ער." אמרה ג'סיקה, היא פחדה רואים את זה עליה.
"ננעל אותו באיזשהו מחסן, ננסה להסביר לו שאנחנו לא האויבים." כריס הגיב, כולנו התעלמנו מהעובדה שאליס אמרה לנו לפני כמה דקות שהיא מכשפה.
"אולי עכשיו שאליס מכשפה אנחנו נמצא איזה לחש שיעזור לנו להיפתר מחצי אחר?" הציעה ג'סיקה,
"זה בלתי אפשרי," כריס תקף
"גם בלתי אפשרי להפוך איש זאב לבן כלאיים," אמרה אליס והביטה בנו, "רק ג'רמי הצליח."
"או לא, אין מצב." נדתי בראשי, בחיים לא חוזר למטורף הזה.
"נלך בדרך של כריס, ננסה לשלוט במצב של ברוס מהבית."

– ג'רמי –
"אז אליס היא מכשפה, שני אחים ערפדים, בן כלאיים אחד, ומחפשת אחת. יפה." אמרתי, מביט במסכים, קלייטו וג'ונסון נכנסו יחד עם ערפד נוסף. הוא היה בעל שיער שחור מגולח ועיניו היו בצבע ירוק, שערותיו היו מבולגנות וכמובן שהוא היה חיוור כמו שאר הערפדים.
"המקדש.." אמרתי בזעם, נוגע בחזהו באיום לכך שאני אתלוש את הלב שלו.
"אני מניח שהבאת לכאן עוד הרבה ערפדים, ואני בטוח שכולם ענו לך אותו דבר." הוא אמר, קולו היה בטוח בעצמו. "היא היחידה שיכולה למצוא את המקדש," קלייטו וג'ונסון אחזו בזרועותיו בחוזקה.
"אני יודע הרבה עליה, אני עוקב אחריה כבר מתחילת השנה," הצבעתי על המסכים,
"אבל לא סתם קלייטו וג'ונסון חטפו אותך, אתה מבין, הם ציידים. אנחנו נועדנו למצוא את המקדש וקיבלנו כמה יכולות על טבעיות שיעזרו לנו ואני יכול להריח את הריח שלך מקילומטרים," אמרתי והעברתי את האצבע שלי על חזהו.
"והריח שלך אומר לי שאתה משקר. היית במקדש פעם אחת," אמרתי בזעם והחדרתי את כף ידי לתוך חזהו, הוא זעק מכאב. "אני לא הייתי במקדש," הוא אמר בעודו נאנק. נפל לי האסימון.
"עכשיו אני מבין," אמרתי ושלפתי את כף ידי מחזהו.
"ערפד וינרין שוכן בתוכך," אמרתי וחייכתי אליו, שפתיו רעדו ושיניו צקצקו. הוא סבל, רואים עליו. הנחתי את שני אצבעותיי על רקותיו, הדם שלו נטף מאצבעותיי אל פניו.
"מולי אקסמוניינטו," אמרתי וניביו התחדדו, צבע עיניו שהיה ירוק השתנה לסגול בהיר.
"נוסקוואמים אינווסטה טמפלו" הוא ענה בלטינית, פלטתי נחירה. ג'ונסון שחרר את הזרוע שהוא אחז בה כדי להביא לי את פגיון הרעל, הוא הביט מעט בשולחן ומצא את הסכין הוא הרים אותה והתקדם לעברי, מעביר אותה לאצבעותיי.
"תודה לך ג'ונסון," אמרתי והוא הנהן לחיוב, חוזר למקומו.
"ובאשר לך." אמרתי והסתכלתי על הערפד, עיניו נצבעו ירוק שוב והוא חזר לעצמו. נעצתי את הלהב בגרונו והוא נפל על הרצפה, נאנק וגונח מכאב.
"אז ערפדי הוינרין יודעים היכן המקדש אבל הם מסתירים את זה ממני.." אמרתי והתקדמתי צעד אחד לעבר המסכים,
"הגיע הזמן לעבור לשלב השני," אמרתי ונשענתי עם אצבעותיי על השולחן, מרים את מבטי לכיוון המסך שמשדר את ג'סיקה. "תתחילו ביצירת ערפד השד." אמרתי בהחלטיות.