בני הלילה: ההתגלות פרק 5: השתחררות

פרק 5: השתחררות

תומאס התקרב מעט אל המעקה כדי לראות טוב יותר. אני וכריס התקרבנו בזהירות לעבר המעקה גם, תומאס לא הפגין פחד כלל שם. "אמרתי פעם כמה שאני שונא ציידים?" שאל, אני מניחה שהוא פנה עם השאלה הזו לכריס, גם כי כריס מכיר אותו הרבה יותר שנים וגם כי אף פעם לא יצא לי להיתקל בציידים.
"איך נמצא את ברוס?" שאלתי, לוחשת. שניהם שמעו את השאלה אבל כריס ענה לי "אני מבטיח לך, אנחנו לא עוזבים בלי היומן ובלי ברוס." הוא אחז בידי לכמה שניות, ליבי פעם בחוזקה.
"בואו נתקדם, אם נעמוד במקום ברוס לא יבוא אלינו." אמר כריס בעודו מביט בצנצנות הכחולות שבהם נמצאו היצורים. "אני לא באתי הנה בשביל ברוס שיהיה ברור," הנה שוב האנוכיות שלו, תומאס התרחק מהמעקה במעט לפני שאמר את זה. "אני באתי הנה לסגור חשבון ישן עם יצור ששוכן כאן." אמר ולאחר מילותיו הוא רץ לעבר המעקה וזינק ישר אל תוך התהום הוא לקח תנופה ובעודו באוויר הוא מתח את רגליו לאחור והוא נהדף היישר לקיר המתכת, הוא נחת על רגליו כאשר הוא מול צנצנת בה שוכן עוד יצור, כנראה היצור שהוא התכוון אליו.
"שוויצר." סינן כריס, הוא העביר את אצבעותיו בין השערות השחורות שלו ונאנח. "יש לנו עוד חצי שעה עד שהציידים עולים עלינו," הוא אמר בעוד שאנחנו צועדים במדרגות לכיוון מטה. –"יש לך קשר איתו, את יכולה לאתר אותו." הוא אמר ונעצר כשהגענו למישור נוסף לאחר כמה מדרגות,
"אני רק בת אדם, בת אדם רגילה. בלי שום כוחות על נוספים או איזה כוחות של מדיום לאתר אנשים." אמרתי בניסיון להבהיר פה משהו. –"את יכולה לשדר לי את הקשר שלך איתו ואז נמצא אותו ויחד איתו את היומן." הוא אמר, ליבי החסיר פעימה. משהו אומר לי שאם זה יקרה, זה יהיה קל מדיי.
"אוקי אני אנסה." אמרתי ואחזתי בכפות ידיו, עצמתי את עיניי וחשבתי על כל הרגעים שעברתי עם ברוס.לאחר כמה שניות פקחתי את עיניי והוא התנתק מידיי.
"מכאן," הוא קרא לעבר שאר המדרגות, לא חשבתי אחרת.

– תומאס –
"טוב לראות אותך, ידידי." אמרתי בציניות, כיווצתי את אצבעותיי לאגרוף כמוץ ושברתי את הזכוכית במכה אחת. הוא חייך בעוד שהוא יושב על כיסא מחובר לצינור שמכניס לתוך דמו מן נוזל שחור כזה, הוא הזיע. שיערותיו החומות בהירות נדבקו למצחו וכמה טיפות של זיעה נטפו מפניו, היה לו פנס בעין ימין, אבל בכל זאת ראיתי את צבע עיניו הכחולות, "אני אוציא אותך מזה." אמרתי וצעדתי קדימה אל תוך הצנצנת הענקית הזו בו הוא התאכסן, כאשר צעדתי פנימה שמעתי מן קול חזק מגיע מאחוריי, חומה מברזל חסמה את דרכי החוצה ונשארתי כלוא יחד איתו.
חולצתו הייתה לבנה, קרועה בעלת כתמי דם רבים. ומכנסו היה מכנס ג'ינס כחול.
"אני רצחתי את אימא שלך, אתה בטוח שאתה רוצה להוציא אותי מכאן?" שאל בהתגרות, "שלא תחשוב ששכחתי, אני אוציא אותך מכאן וכאשר תתרפא וכל הדברים המיסטיים האלה שקורים לנו הערפדים אני אחזור כדי לחסל אותך, עכשיו איך אני יוצא מפה?" שאלתי, מביט בחומה.
הסתובבתי בחזרה כאשר להפתעתי הוא שלף את הצינור מתוך זרועו והדם השחור הפסיק להיות מוזרק לתוך גופו. "הם אמרו שאני המתמודד המושלם," הוא לחש, הוא חשף את ניביו לכיווני. "היי, פיט, תירגע. אני צריך אותך חי כדי שאני אוכל לחסל אותך בעוד כמה ימים." אמרתי, מנסה לחשוב איך זה בדיוק יעזור.
"הם הפכו אותי לבן כלאיים." הוא אמר, עיניו נצבעו צהוב זוהר וטפריו נשלפו, הוא נהם לכיווני.
"חצי איש זאב, חצי ערפד." לחשתי בפחד, נשיכה מאיש זאב מזיקה מאוד לגוף של ערפד. אני רק צריך לנעוץ בו יתד מעץ, זה יעלף אותו ואני אצליח לשחרר אותו.
"איזו סגירת מעגל יפיפייה זו אם אני אחסל גם אותך?" הוא שאל בעוד שניביו עדיין שלופות, "אני לא רוצה להילחם בך, עדיין," הוספתי לבסוף,
"תעזור לי ויחד נשתחרר מכאן ונמשיך את הריקוד שלנו כאשר אנחנו חופשיים," אמרתי, הוא מיד רץ לעברי במהירות והשליך אותי על חומת הברזל, פלטתי דם מפי. וקמתי על רגליי באיטיות. "לא היית צריך לעשות את זה.." אמרתי בעודי נאנק, הוא מיד זינק לעברי והצמיד אות על קיר הברזל, הרגשתי את נשימותיו על צווארי.
הוא קירב את ניביו לצווארי אבל הצלחתי בשנייה האחרונה לבעוט בבטנו בחוזקה, הוא נהדף לאחור.
הוא לא חיכה רגע ורץ שוב לעברי במהירות, ואז זינקתי לצד, הוא נתקע בחומת הברזל ושבר אותה, לא חיכיתי רגע נוסף ונעלמתי בריצה.

– נקודת מבט ג'סיקה –
הגענו למן מרתף כזה, היה שם תא כלא שנראה מאוד רעוע. ברוס שכב שם, זרוק וגבו מופנה כלפינו.
"ברוס," לחשתי הוא הסתובב בשארית כוחותיו והביט בנו. פרצופו היה מגואל בדם, ידיו היו אדומות ושרופות גופו היה חבול ומלא בחברבורות סגלגלות. דמעות עמדו על עיניי,
"ברוס.." לחשתי, הפעם הדמעות דיברו בשמי. כריס התקדם אל התא ואחז בסורגים, לפתע קול צריבה נשמע והוא השמיט את כפות ידיו מיד מהסורגים. "הסורגים מגואלים במים קדושים, אני לא יכול לגעת בהם." אמר, הבטתי בכפות ידיו שהיו דיי אדומות אבל נרפאו לאחר כמה שניות.
"הוא בטח ניסה לצאת מפה." אמרתי, מביטה בכפות ידיו של ברוס. "מים קדושים רעילים לכל היצורים העל טבעיים, גם לאנשי זאב וגם לערפדים. למכשפות טיפה פחות, אבל זה גם פוגע ביכולות הכישוף שלהם." הסביר,
"תפתחי את הסורגים, רק את יכולה." הוא אמר, טופח על כתפי בעידוד. התקדמתי לעבר הסורגים ונגעתי בהם, ההרגשה הייתה כאילו שכבה נוזלית מכוסה על כל הסורגים, למרות שזה באמת מה שהיה. השכבה היא בטח המים הקדושים. משכתי לכיווני את הסורגים והדלת נפתחה, המנעול היה חצי שבור וזה עדיין הרגיש לי קל מדיי.
כריס נכנס במהירות לתא והוציא את ברוס משם, מוודא שאין מלכודת.
"היומן.." הוא לחש, "תצילי את אליס." הוא שלף מתוך מכנסיו דף קרוע פתחתי אותו ושם היה כתוב על כל החפצים העל טבעיים שיכולים לשחרר את דונרק.
"שלחתי אותם לביתי," הוא אמר, גונח מכאב, "הם ימצאו את היומן אבל לא את הדף שהם זקוקים לו. ג'רמי חכם, ברגע שהוא ישמע על זה הוא יבוא לכאן מיד." הוא אמר בלחישה, משתעל לאחר דבריו.
"אז בואו נצא מכאן." אמרתי, "אני לא יכול לסחוב את שניכם.." אמר כריס,
"אז אני אעזור לך," תומאס הופיע מולנו. חייכתי לעברו והוא החזיר לעברי חצי חיוך. כריס הרים את ברוס על גבו ותומאס סחב אותי על גבו.

**
"דונרק." אמרתי, הייתי בחדרי. הוא הופיע מולי במהירות. "מצאתי את שני החפצים הנוספים, ברוס הביא לי את הדף הזה מהיומן שלו, אתה לא צריך בו עוד שימוש, החפצים פה." אמרתי והעברתי לו את הדף הקרוע, על הרצפה היו מונחים שלושה חפצים
אחד, טבעת הדם
שתיים, מן מפתח שחור וישן
שלוש, עט עתיק בעל מברשת קטנה כדי שיהיה אפשרי לכתוב איתה, צריך דיו.
"דונרק?" שאלתי, אני פשוט חייבת לדעת את זה.
"כן עלמתי." הוא אמר מרוגש כל כך, לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי "אם אתה בן אלמוות, כיצד נהרגת?" שאלתי, הוא פלט נחירה וחייך.
"צייד מיוחד עם דם אפל לכד אותי בעולם המתים כאשר אני יכול לחזור לחיים רק לא בפנים האמיתיות שלי. עד עכשיו." הוא אמר והביט בשלושת החפצים.
"סוף כל סוף." הוא אמר, מושיט את כף ידו לעבר שלושת החפצים. "סינגימוטם מולניסטיג," הוא חזר על שתי המילים הללו, לא הכרתי אותם משום שפה שיש.
עיניו נצבעו בצבע לבן ללא אישונים, ולפתע שלושה ברקים כחולים נשלפו מכף ידו הם היו רועשים אבל אימי הייתה בעבודה אז הכול מעולה.
החפצים החלו לעלות באש ואז הם נהפכו לאפר. "סוף סוף אני חזרתי," הוא אמר, רוח כתומה יצאה מפיו אני מניחה שהוא הרוח הכתומה. גופה של אליס נזרק על הרצפה והוא הופיע מולי כצורתו המקורית.
הוא היה נראה בדיוק כמו תומאס, ללא שום פרט שמבדיל ביניהם. הוא נשם לרווחה.
"תודה לך העלמה ג'סיקה." לחש ונעלם כלא היה,
"אליס, אליס" אמרתי בעוד שדמעות חונקות את עיניי, ניסיתי להעיר אותה. "כריס!" קראתי והוא הופיע מולי. "מה קרה?" שאל, "היא לא מתעוררת" אמרתי בלחץ, הוא נעץ ניב אחד במפרק כף ידו והניח אותו על שפתיה של אליס, היא השתעלה והתעוררה כאשר היא פולטת את הדם הזה ממנה.
"אליס.." לחשתי, מחבקת אותה בחוזקה. "מה את עושה איתו?" שאלה בחשד,
"היא יודעת." הוא אמר, היא נשמה עמוקות ולחשה
"חזרתי." הדמעות ירדו על עיניי. שמעתי אותה מושכת באפה
סימן שהיא גם בוכה.

**

– כריס –
"יש לנו בעיה," תומאס ישב על הספה בסלון שלנו, אליס וג'סיקה ישבו בספה היותר גדולה והקשיבו לדבריו של תומאס. ברוס נח בחדרי. –"חוץ מזה שדונרק השתחרר ועשה את הוודו וודו שלו וקיבל את הפנים היפות האלה," הוא אמר והצביע על פניו לכמה שניות,
"הציידים הצליחו להפוך חבר ותיק שלי לבן כלאיים." הוא אמר וכשהגיע למילים 'חבר ותיק' הוא עשה מרכאות עם אצבעותיו.
"מה זה אומר?" שאלה ג'סיקה,
"זה אומר שכל מי שהוא בן כלאיים שנוצר שם, אצל הציידים, הוא חסר חשיבה חיונית וכל מה שהוא רוצה הוא לחסל כמה שיותר ערפדים בכמה שפחות זמן." הוא ענה לה,
"מה שמוביל אותנו לבעיה," אמר תומאס ונשען על הספה, "זו לא הייתה הבעיה?" שאלה אליס,
"אני חושב שברוס הוא בן כלאיים."