בני הלילה: ההתגלות פרק 12: האולטימאטום הקובע

פרק 12: האולטימאטום הקובע

– כריס –
"עוד מעט הבוקר יוצא הוא היה אמור לחזור איתה." אמרתי באי נוחות, התהלכתי בחדר ואליס נשענה על הספה, היא עדיין חשבה כנראה על הנבואה שהמכשפה הזו אמרה. "אולי הוא עוד לא מצא אותה, או שהוא עדיין נלחם מול האנשי זאב." אמרה אבל זה בכלל לא עניין אותה.
"תומאס שתה דם אנושי במשך מאתיים שנה, הדם האנושי שבא מהעורק הראשי מחזק אותנו בהרבה מאשר דם של חיה. כמה אנשי זאב לא אמורים להיות הבעיה שלו." אליס הביטה בי בתהייה, שוב, הנבואה על עצמה הייתה הנושא העיקרי עליו חשבה, נראה לי.
"הלוחם בעל שלושת הכוחות?" שאלה מבלי להשים לב,
"אני חייב ללכת אליהם." אמרתי, התקדמתי לעבר הדלת והיא עצרה בעדי. אוחזת במפרק כף ידי בחוזקה שלא ידעתי שקיימת בה בכלל.
"עוד מעט השמש תעלה, אתה תישרף ותהיה רחוק ואני לא אדע אם מצאת אותם או לא. עדיף שתישאר כאן." היא אמרה בכריזמטיות ארשת פניה היו מבוהלות ומוטרדות. הנבואה עסקה בראשה. למרות שלמי שהיא אמורה באמת להיות בראש 24 שעות ביממה זה תומאס.
"אני אלך." היא אמרה בהחלטיות,
"תישאר כאן לא משנה כמה זמן לוקח לי לבוא." אמרה והתקדמה לעבר הדלת פתחה אותה ועברה לבחוץ והדלת נסגרה מעצמה.
התקדמתי לעבר בקבוק הויסקי של תומאס, הוא היה נמצא על השידה וכמה כוסות זכוכית היו מונחות שם. אחזתי בבקבוק ומזגתי לעצמי.
הרמתי את הכוס, היא הייתה מאוד קלה.
התקדמתי לעבר הספה והתיישבתי בזהירות שלא ישפך ויסקי על השטיחים. הנחתי את ראשי לאחור ונשמתי עמוקות בכדי להרגיע את עצמי.
"איזה חיים מעייפים אה?" שמעתי קול שואל אותי, הסתובבתי וראיתי אדם צועד לכיוון הספה. הוא לא היה מוכר כלל. שיערו הבלונדיני המתולתל התנופף ברוח ואפשרו לראות טוב יותר את צבע עיניו הכחולות בהירות, הוא היה שרירי וכמה חברבורות הופיעו בזרועותיו, כמה צלקות, וכמה חבלות מקרבות קודמים אני מניח, פניו היו דיי מסורטטות והוא התיישב על הספה.
"אנחנו מכירים?" שאלתי בחוצפה,הוא פלט נחירה.
"מצטער, השם שלי הוא ג'ונתן." הוא הושיט את כף ידו בכדי ללחוץ לי את היד להיכרות. נתתי לידו להישאר באוויר וכשהוא הבין את זה הוא החזיר את כף ידו למקום.
"אז איך זה להיות החוליה המיותרת בקבוצה?" שאל, הבטתי בו בלא הבנה. "הערפד שכולם רוצים לחסל?" שאל ולא הבנתי על מה הוא מדבר
"אה לא אמרו לך עדיין?" שאל והתפלא, "אתה המחפש." עיניי נפערו. גרוני נהיה לח ורציתי להאמין שזה לא נכון.
"החברים שלך יודעים את זה והם ברחו, אבל בעוד כמה שניות הבית הזה יעלה בלהבות בגללם. הם עשו את זה דווקא, אפילו, אם תקום ותנסה לעבור מבעד לדלת היא חסומה על ידי כשף מכשפות. תסמוך עליי אני יודע מה אני אומר לך." הוא אמר, קמתי על רגליי והתקדמתי לעבר מפתן הדלת, התכוונתי לעבור דרכו אך הוא באמת היה חסום.
"הם הלכו ומשאירים אותך להישרף כאן כי אתה הדרך היחידה להגיע לנשק שיפיל אותם, את כולם." הוא אמר וחייך אליי. "אתה משקר." אמרתי אבל הרגשתי רגשות מעורבים,
"באמת?" שאל וגרם לי לתהות, לפתע קול של זכוכית נשברת נשמע מאחוריי ונזרק לעבר הבית לפיד אש, הלהבות החלו להגביר את עצמם ולשרוף עוד ועוד דברים.
"אם לא הייתי בא הנה היית כבר שרוף. אבל היית מבין את הדברים גם אחר כך." הוא הניח את כף ידו על כתפי בעידוד. "אני מניח שיש לך שתי דקות עד שהלהבות יתגברו יותר מדיי ולא תוכל כבר לצאת מכאן." אמר והוריד את כף ידו מכתפי.
"הם עזבו אותך, תן להם לראות שעשית את מה שהם לא רצו שתעשה." הוא לחש לעברי,
"תבוא איתי ותעזור לג'רמי למצוא את המקדש." הוא אמר והתקדם לעבר המקום שממנו הוא הגיע, רצתי לעברו במהירות העל טבעית וזינקתי על גבו בחוזקה, הוא הושיט את כף ידו אל גבי והרגשתי נעיצה, הוא הרים אותי בקלות והשליך אותי על הרצפה, ניביי התחדדו והתרוממתי על רגליי.
"אתה נלחם בחבר היחידי שלך." הוא אמר וניביו התחדדו גם, אך הם היו ארוכות יותר. הבטתי בכפות ידיו וציפורניו השחירו והתחדדו לטפרים ארוכים וקשיחים.
"אתה.. בן כלאיים." השתעלתי בין המילה הראשונה למילים האחרונות.
"אני הרבה יותר חזק מבן כלאיים. תאמין לי, הבית הזה יעלה באש בעוד דקה ולא תוכל לצאת, בוא איתי ותעזור לג'רמי למצוא את המקדש. החברים שלך, אח שלך, הם בגדו בך." אמר והדגיש את המילה 'בגדו'
"אני לא יודע מה אתה," שמעתי עוד קול מאחוריו, הוא הסתובב ואני הבטתי בו- פיט.
"אבל אני רוצה את זה." תמיד פיט היה עוסק בכוח, הוא אף פעם לא היה מסתפק. "תבואו איתי שניכם, החברים שלכם בגדו בכם." הוא אמר ופיט הידק את שפתיו בזעם, הוא התקרב לעבר ג'ונתן והבנתי שהוא בא איתו.
"אין לנו הרבה זמן." ג'ונתן אמר ולפתע קרש תמיכה נפל ויצר רעש נוראי. "איפה החברים שלך עכשיו אם הם חברים שלך?" שאל, זעם התגבש על מוחי אגרפתי את ידי וצעדתי לעבר ג'ונתן, הצטרפתי אליו.
רצנו במהירות על טבעית וברחנו מהבית שעולה בלהבות
מבלי להביט לאחור.

– תומאס –
"ג'סיקה.." אמרתי חלושות,היא קמה על רגלי באיטיות והבינה שהיא כבולה בשלשלאות כמוני. השלשלאות קשורות סביב מפרקי כפות ידיי והם הדוקים בחוזקה, בנוסף לכך ג'רמי נעץ בי יתד מעץ בבטן, הוא רצה שאני אשאר חי אבל שאני לא אפריע לו.
היא ניסתה לצאת מהשלשלאות "ניסיתי כבר." אמרתי, היא הייתה כבולה מולי כך שיכולתי לראות אותה. "מה קורה פה?" שאלה, היא החלה להילחץ.
"צייד ערפדים תפס אותנו, ג'רמי אומיקרון." אמרתי, היא כבר הכירה אותו. "מה הוא יעשה איתנו?" שאלה ואז היא השתעלה עמוקות וירקה דם, הבטתי בגופה- מחפש מן חפץ שנעוץ שם בכדי להאט אותה.
"אני לא יודע אבל ג'סיקה.." אמרתי והצטערתי על כך שעשיתי את זה.
"אני הכנסתי בך דם ערפדי בכדי לרפא אותך מהנשיכה של כריסטיאן, אם את תיהרגי את.." לחשתי ועיניה נפערו באי הבנה, היא ידעה שיקרה משהו רע.
"הדרך לשנות ערפד היא דרך הדם, הערפד חלק מדמו, אפילו קטן ביותר, לתוך מערכת הדם של הבן אנוש. ברגע שהבן אנוש מת הוא חוזר לחיים כערפד. אם את תהרגי אז את תחזרי לחיים כערפדה." הסברתי לה ועיניה נפערו אבל הפעם בהבנה, היא פחדה.
"אני כל כך מצטער." משכתי באפי, היא התמוטטה על הרצפה ונשענה על הקיר, נותנת לדברים לנוח קצת במוחה אני מניח. "אני נשבע אני לא אתן לך למות." אמרתי,
"אם לא עכשיו אני אמות מתישהו." היא אמרה ושפתיה היו יבשות כך שזה השפיע על קולה.
"הדם שלי לא יישאר במערכת הדם שלך הרבה זמן, יומיים לכל הפחות." הסברתי לה, "אנחנו רק צריכים לעבור את היומיים האלה וזהו." הסברתי לה, היא פחדה מהעניין.
שיניה צקצקו ואצבעותיה רעדו.
"תשחרר אותנו!" צעקה בשארית כוחותיה, הבטתי בה והיא בי. ניסיתי להתקרב לעברה כמה שיכולתי. "אם לא הייתי מביא לך את הדם שלי היית מתה, לא יכולתי שזה יקרה שוב." לחשתי והבטתי בה שוב, היא התקרבה גם אליי וראשינו היו מוצמדים זה לזה.
"אנחנו נצא מפה?" שאלה, הנהנתי לחיוב. "אני מבטיח."
לפתע קול של פתיחת דלת נשמע, הבטתי לעבר דלת הכניסה אל האזור שבו היו התאים שלנו. זו הייתה אליס. היא אחזה במשהו בשביל לעשות לחש איתור בכדי לאתר אותנו.
"אליס!" קראתי, ג'סיקה הביטה בה והתרחקנו מעט זה מזה. אליס קלטה אותנו עם עיניה והתקרבה אלינו.
"את לא משחררת אותם." שמעתי את קולו של ג'רמי, הוא יצא מן הצללים – אוחז באותו רובה חצים.
"לא,לא,לא!" צרחה ג'סיקה, הדמעות עמדו על עיניה.
"היי ג'רמי, ג'רמי!" קראתי לבסוף בחוזקה והוא הביט עליי.
"אל תירה בה, תן לה ללכת. בבקשה." התחננתי, ג'סיקה לא יכלה להביט בזה והטתה את ראשה לאחור.
"בבקשה ג'רמי.." לחשתי,
"גם ככה אני אביא אתכם לג'ונתן אז זה לא משנה, לכי." הוא אמר ואת המילה האחרונה אמר לאליס, ארשת פניו הייתה הדוקה וכעוסה.
"אליס, לכי!" חזרתי על דבריו, היא משכה באפה – ראיתי על עיניה שהיא לא רצתה לעשות זאת.
"אנחנו נהיה בסדר אליס, לכי. בבקשה." פקדתי עליה תוך כדי בקשה,
"אני אחזור להציל אתכם." היא אמרה ולא הגבתי על דבריה, היא יצאה והלכה. הבטתי לאחור, ג'סיקה עדיין הייתה מופנה עם ראשה לקיר וגבה לכיווני. שמעתי פסיעות שהולכות ומתרחקות. ג'רמי הלך.
"ג'ס.." אמרתי חלושות, השלשלאות הכבידו עליי והתמוטטתי על הרצפה.
"הוא אמר שהוא יביא אותנו לג'ונתן.. נוכל לברוח מכאן ברגע שיתבצע המעבר." הצעתי רעיון, לא ידעתי מי זה ג'ונתן, לא ידעתי אם הוא צייד או ערפד או איזה יצור אחר אבל נשארתי אופטימי בשביל ג'סיקה.
"עבר עליי כל כך הרבה בשבוע האחרון," שמעתי את קולה, קולה היה צרוד ושמעתי את הדמעות נופלות על רצפת האבן. "אני פשוט רוצה לוותר כבר." היא אמרה ומשכה באפה,
"ג'סיקה.." לחשתי בתקווה, אך היא לא ענתה.
"אם אני אשתנה לערפדה תבטיח לי תומאס- " היא הסתובבה לעברי במהירות, הדמעות נמרחו על עיניה וחנקו את קולה. היא הייתה חיוורת ופצועה.
"תבטיח לי שתהרוג אותי." היא לחשה בחוסר תקווה,
"אני לא אתן לך להפוך לערפדה אני מב –" אמרתי אבל היא קטעה אותי
"תבטיח לי."
"אני לא יכול להבטיח לך דבר כזה ג'סיקה את חשובה לי." אמרתי, יותר נכון הודתי בזה. "את חשובה לי." חזרתי על דבריי.
"אם אני כזו חשובה לך אז תעשה את זה" היא אמרה
"בבקשה." היא התחננה.
"תביאי את היד שלך," אמרתי, אני כל כך מצטער על מה שאני הולך לעשות עכשיו. היא הושיטה לי את ידה. היד הייתה קפואה וחיוורת, דם אדום היה על אצבעותיה והשתדלתי להתאפק שלא לשתות מדמה.
"את הולכת לשכוח שביקשת ממני את זה, את בסדר גמור, את לא מרגישה שום ייאוש או אכזבה כרגע." אמרתי ואישוניה התכווצו מעט וגדלו בחזרה אחרי דבריו.
"אני בסדר גמור." היא חזרה על דבריי והיא ניגבה את דמעותיה עם האגודל. לאחר כמה דקות של שתיקה היא אמרה
"בזמן ההחלפה שהוא אמר שהוא יבצע עם ג'ונתן, נוכל לברוח." היא אמרה בתקווה, חזרה להיות הג'סיקה שאני מכיר. חבל שזה רגש שאני השתלתי בה. בכל משך הזמן אף ערפד לא הצליח להשתיל רגש בבן אדם אני לא יודע למה אני מסוגל לעשות זאת אבל אני יכול.
"כן.. נוכל לברוח באמת." אמרתי וחייכתי אליה חיוך מזויף ויבש. עיניה התמלאו תקווה שוב, זה נתן לי את התחושה שעשיתי את הדבר הנכון.

היינו מאחוריי ג'רמי, גבו היה מחוטב ושרירי – יחד עם החולצה ללא השרוולים שלו זה הודגש יותר. רוח הבריזה נופפה את שערותיי והזיזה את השערות של ג'סיקה אל פניי.
לפתע אדם הגיע- אני מניח שזה ג'ונתן. שיערו התנופף ברוח גם, הוא היה בלונדיני מתולתל בעל עיניים כחולות בהירות- הגבר המושלם בשביל הבנות. פניו היו נראות מסורטטות כמו תרשים ושפתיו היו דקיקות. הוא היה שרירי ואחריו הגיעו שני גברים,
"זה.." אמרה ג'סיקה כאשר הביטה בו, הייתי בשוק. פיט היה מאחוריי ג'ונתן אך זה לא מה שהפתיע אותנו, כריס היה מאחוריו. "כריס?" שאלתי באי הבנה,
"תהיה בשקט!" קרא ג'רמי, עיניו של כריס נפערו כשראה אותנו. ציפורניו של ג'ונתן התארכו ונצבעו שחור כהה כלילה, הוא נעץ אותם בעורפו של כריס והוא פלט זעקה. "לא!" קראה ג'סיקה,
"התנאי הוא כזה כריס, אתה עומד לעזור לג'רמי למצוא את המקדש כי אתה 'המחפש'. השמועה תתפשט ובעוד כמה ימים כל היצורים העל טבעיים ידעו על כך, אתה תהיה בסכנת חיים וכך כל מי שקרוב אלייך. אבל לא שזה משנה, אליס כבר אצלי- היוצרים משתוקקים לקבל אותה בחזרה" הוא אמר אך איכשהו הייתה לי הרגשה שהוא עוד לא גמר את דבריו. –"היוצרים?" שאלה ג'סיקה בשאלה ומשכה באפה, דמעות עמדו על עיניה יכולתי להריח אותם.
"וכמו שאמרתי, אתה תהיה בסכנת חיים אלא אם כבר תמצא את המקדש בשביל ג'רמי. ואז תחזור להיות ערפד פשוט." אמר ג'ונתן אך לא הביט בו, אלא בכולם. בעיקר בי ובג'סיקה.
"לעולם לא." לחש כריס והשתעל, טיפות דם ניתזו מפיו.
"תשובה לא נכונה, אוקי אז אני אציב לך אולטימאטום קובע- בקרוב אני אקבל את ג'סיקה ואת תומאס. אם לא תהיה עם ג'רמי אז אני יוכל לבקש מהיוצרים לחסל אותם." אמר באיום,
"אתה לא יכול להרוג את ג'סיקה," הוא אמר חנוק ודם נוטף מפיו. "אתה לא יכול להרוג ערפדה עליונה."
"את האמת שאני יכול- הרי אני ערפד שנוצר לא מהדרך המקורית של מהילת הדמים וכל החרא הזה, נוצרתי כערפד. הייתי אדם רגיל, היוצרים מצאו אותי והפכו אותי לערפד ללא צורך בדם ערפדי." הסביר ג'ונתן כיצד זה לא פוגע בו שג'סיקה היא הערפדה העליונה.
"איך?" שאלתי,
"אני אשאל אותם." הוא ענה בקצרות וחייך חצי חיוך מריר.
"תחליט כריס, או אתה והכבוד שלך להיות הגיבור בסיפור או שתהיה עם ג'רמי ואחיך וג'סיקה ישרדו." סיכם את דבריו באולטימאטום סגור.
"ככה או ככה," הוא אמר וניתק את טפריו, לפתע הוא רץ במהירות כמו הבזק אור קטן ומשך אותנו בחוזקה, ורץ חזרה לעבר המקום בו היה ממוקם. ג'רמי פלט נחירה.
"אני לוקח אותם." אמר ג'ונתן, וגרם לשערותיי לסמור.
"חשבת שאני אתן לך לחמוק איתם?" שאל ג'רמי, הוא פתאום השליך לעברו חפץ במהירות, יתד מעץ, היתד ננעץ בשטח חזהו, אני מניח שבלב.
ג'ונתן לא נרתע כלל מהדבר, האור הראשון החל לעלות, והשמש מתחילה יחד איתו. "וכריס שתדע, שהשמש לא משפיעה עליי, אז תחליט מהר יותר מבלי למרוח את הזמן. אלא אם אתה רוצה להיות חמאה מותחת בקרוב." הוסיף ג'ונתן,
"אני אעזור לך למצוא את המקדש." הוא אמר לג'רמי, "לא!" קראה ג'סיקה והדמעות פרצו שוב,
היתד מעץ שהיה מגואל בדמו ונעץ אותו בשטח חזהי, שורט את ליבי אך לא פוגע בו.
"לא!" צרחה ג'סיקה, נשמתי עמוקות.
"להתראות אומיקרון." אמר ג'ונתן והכה את שנינו במכה חזקה עם מרפקו בפנים והתעלפנו.