בניו של השטן- פרק 5

~רין~
זה היה ברור שאני יקבל את המיטה.
זה לא שפחדתי מהמוות. להפך, אם המוות ירצה לקחת אותי, אז בשמחה. זה פשוט… הייתה לי הרגשה מאוד רעה לגבי זה. ולרוב התחושות שלי נכונות.
אז כדאי לנו ללכת לבית הספר הפרטי? או שאולי לא?
תנסה לישון, אמרתי לעצמי. תחליט מחר בבוקר.
נאנחתי. התהפכתי כמה פעמים כדי שיהיה לי נוח. לבסוף הצלחתי איכשהו להרדם.
ברור שהחלומות שלי הפעם היו גרועים לא פחות מכול השאר.
אני כמעט תמיד חולם חלומות רעים. לרוב הם על כול מיני מיתות, לפעמים על דברים אחרים, גרועים לא פחות. אבל הפעם זה היה משהו אחר. עמדתי בשדה שטוף שמש, ועם הרבה דשא (ככה רורי קרא לזה). מולי עמדה אישה בשנות ה-20 לחייה. היא צלעה, והבחנתי שיש לה הרבה פצעים בכול הגוף. זה היה נראה כאילו היא בורחת ממשהו לא ברור, אבל הצליעה שלה האטה אותה. היא החזיקה הידה משהו עטוף בנייר כחול.
באותו צבע כמו של הלהבות שלי.
לפתע היא קרסה. היא השתעלה כמה פעמים, וניסתה לעמוד בחזרה, אך קרסה עוד פעם. עד עכשיו נראה היה שהיא לא מבחינה בי, אבל עכשיו היא הרימה את מבטה אלי.
"קח.. קח את זה…" היא לחשה אלי. קולה היה צרוד, כאילו לא שתתה כבר הרבה מאוד זמן. "בבקשה… רין…" היא לחשה.
ואז פתאום התחיל לרדת לה דם מהאף, מהפה, ואפילו מהעיניים. ידעתי מה עומד לקרות. צעדתי צעד אחד אחורה, מביט באישה המסכנה צורחת בזמן שהיא נשרפת בלהבות כחולות.
התעוררתי בבהלה. איזמו עדיין נחר, והשחר עוד לא עלה. התחלתי להרגע. היו לי גרועים יותר.
מהר מאוד גיליתי שאני לא יכול לחזור לישון. גם לא רוצה. ניסיתי לחשוב אם כדי ללכת לבית הספר הפרטי, ולמה חלמתי את החלום ההוא. אבל לא הייתי צריך לחשוב הרבה זמן.
"למה אתה לא יושן?" שאל איזמו, עדיין מנומנם.
משכתי בכתפיי. "חלום רע."
"עוד פעם?" הוא שאל. "ומה זה?"
הסתכלתי על המקום שעליו הוא הצביע. ואז שם ראיתי את הדבר ההוא שהאישה ההיא החזיקה, עדיין עטוף בנייר הכחול.
"אתה לא לקחת שום דבר מגהנה." איזמו כבר קם כדי לבחון את זה.
"אני חושב שזו חרב, או מקל מאוד ארוך," אמרתי לו.
הוא גילגל את עיניו, הבעתו אדישה כמו תמיד. "הבחנה טובה."
הוא קרע את הנייר, וכמו שחשבתי, הייתה שם חרב עם נדן. לקחתי אותה בידי. היא הרגישה די מאוזנת.
"מתנת יום הולדת מאבא?" צחק איזמו.
"אני לא חושב," אמרתי, נזכר בחלום.
שלפתי את החרב מהנדן. טעות. היה הפכה לכחולה, והלהבות כיסו אותה לגמרי. אבל נראה שהיא לא נפגעה. לעומת זאת, יכולתי להרגיש את הלהבות מכסות את כולי, ומהרתי להכניס את החרב בחזרה לנדן.
איזמו נראה המום. "אל תשלוף את החרב," הוא הזהיר אותי.
רציתי להחזיר לו הערה עוקצנית, אבל לא יכולתי לפתוח את הפה. למה האישה ההיא רצתה לתת לי את זה?
פתאום שמענו דפיקה על הדלת. "ארוחת בוקר!" שמענו את צעקתו של רורי.
"כבר באים!" איזמו היה זה שצעק. אני עדיין לא הייתי מסוגל לזוז.
"רין, תרגע. אני לא אתן לך לאבד שליטה על הלהבות שלך." הבטיח לי איזמו.
הנהנתי חלושות, ואפילו הצלחתי לחייך. "ארוחת בוקר, הה? נשמע טוב!"