בניו של השטן- פרק 3

~איזמו~
אז קיימים ציידי שדים, הה? נשמע מעניין.
רורי ורין דיברו בינהם, אבל אני הייתי עסוק במחשבות שלי. ברור שרציתי שרין יהנה ביום הולדת שלו, אבל… גררתי את רין לשער כי הייתי אנוכי. תמיד רציתי לצאת מגהנה, ללמוד יותר על אסיה, לשבור את השגרה. אבל עכשיו…
זה היה רעיון טוב לבוא לכאן?
"היי, איזמו, רורי אמר שהוא יוכל להביא לנו מקום לישון," אמר רין והוציא אותי מהרהורי. "אלא אם אתה רוצה לישון כאן…"
"אני בא, אני בא," אמרתי.
הוא עזר לי לקום, והתחלנו ללכת לכיוון הפירמידה המוזרה הזו שראינו. בני האנוש כאלה מוזרים. למה לבנות פירמידה ליד נהר? בגהנה לא עושים את זה.
"מה זאת הפירמידה הזאת?" שאל רין לפני.
רורי הביט בנו בשאלה, ואז התחיל לצחוק. "זאת לא פירמידה, זה מגדל אייפל!" הוא אמר.
"אתם כאלה מוזרים…" מלמתי.
אחרי כמה דקות של הליכה ודיבורים, נעצרנו ליד בית קטן. כמו כול הדברים באסיה, הוא היה שונה מהבתים בגהנה. הוא היה קטן יותר, ו… אנושי יותר. בלי כול החלק השדי.
"אמא! אני בבית!" צעק רורי.
יכולתי להרגיש איך רין מתכווץ למשמע המילה 'אמא'. הוא תמיד רצה לדעת מי הייתה אמא שלו. אבל למרות שהוא חיפש הרבה, הוא לא מצא עליה שום מידע.
לפתע הופיע מולינו אישה. שיערתי שזו אמא של רורי, אבל היא כמעט ולא הייתה דומה לו. היא בחנה אותנו, וכמו רוב האנשים, היא לא ראתה את הזנב.
"אלא חברים שלך?" היא שאלה את רורי. 'בת 37,' חשבתי לפתע.
הוא הנהן. "אין להם איפה לישון, אז… הם יכולים לישון אצלינו?" הוא שאל.
היא חייכה. "ברור! להכין לכם אוכל?" היא שאלה בנימוס.
הנהנתי מיד. אוכל של בני אנוש… זה בטוח יותר טעים מהאוכל בגהנה!
רורי הוביל אותנו לחדר שינה קטן, עם מיטה אחת קטנה ושידה. הוא הלך לרגע, וחזר עם מזרון. "מצטער, אין לנו 2 מיטות, רק מזרונים…" הוא התנצל.
"נאא. מתי אוכלים?" שאל רין. חייכתי חצי חיוך. רין תמיד אהב אוכל.
"עוד מעט, כשאמא שלי תסיים להכין את האוכל."
נשכבתי על המיטה. המחשבות עדיין רצו בראשי, והתחילו לעשות לי כאב ראש. האם זה בטוח להשאר כאן? או שיותר טוב לחזור לגהנה?
לא. עד שקרה לנו משהו טוב, אסור לי להרוס את זה!
ואז עלה לי רעיון, שככול הנראה יהרוג אותי ואת רין.
"היי, רורי," קראתי לו.
הוא הרים את מבטו אלי.
"יש מצב שאני ורין נוכל ללכת לבית הספר הפרטי הזה?"