בניו של השטן- פרק 14

בפעם השלישית שהשד זרק אותי על הקיר, חשבתי שאני אתעלף.
שמטתי את הפיגיון על הרצפה, והראיה שלי הטשטשה מרוב כאב. כבר לא הצלחתי לראות איפה השד, אבל ידעתי שהוא קרוב.
הוא תפס לי בזרוע, וציפורניו ננעצו בזרועי. יכולתי להרגיש את הדם זולג במורד ידי, והכאב היה בילתי נסבל. ניסיתי להשתחרר מאחיזתו ולהגיע לפיגיון, אבל הוא היה חזק מידי.היה לי חשששאם אני אנסה, הוא יעיף אותי על עוד קיר, בפעם הרביעית.
בשארית כוחי בעטתי בו, ולמזלי הוא הרפה קצת מידי. הצלחתי להגיע לפיגיון ושרטתי אותו ביד. הוא פלט נהמה, שנשמעה כמו צרחה, והפצע שלו זהר באור עמום לכמה שניות. זה נתן לי זמן להשתחרר ולברוח לצד השני.
אז הפיגיון באמת עוד. זה סימן טוב.
ניסיתי להיזכר אם למדנו משהו על איך להרוג שד. לשסף את הגרון? לנעוץ את הפיגיון בגופו?
לא היה לי הרבה זמן למחשבה. שד זועם זה לא משהו שכדאי להתמודד מולו כשאתה סובל מכאבים ולא יודע להשתמש בפיגיון.
היו לי שתי שניות כדי להחליט מה לעשות. לזרוק את הפיגיון על השד או שלחכות על שהוא יתקרב עוד קצת? בשני המקרים אני לא אצליח לפגוע בו ממילא. אז בחרתי באפשרות שפחות תכאיב לי.
זרקתי את הפיגיון.
עצמתי את עיני, מחכה לשד שיבוא ויהרוג אותי, או שיותר גרוע- יזרוק אותי על עוד קיר. אבל עברו יותר מידי שניות מבלי שהרגשתי כלום. פקחתי את עיני והופתעתי לראות את הפיגיון, מכוסה בדם שחור, מונח על הרצפה.
לא ראיתי את השד בשום מקום.
התיישבתי על הרצפה והשענתי את ראשי על הקיר. דאגה אחת עברה… עכשיו צריך לטפל בקייטלי.
קרשים… איפה אני מוצא קרשים?
'באחד הקירות,' חשבתי לעצמי. 'כשהשד העיף אותי על אחד הקירות, יכולתי להרגיש עץ.'
עכשיו צריך להזכר באיזה קיר.
ניגשתי לקייטלי. היא החלה להתעורר, מנסה לא להזיז את ידה.
"הוא מת?" היא שאלה.
"אני חושב שכן," אמרתי. "אל תזוזי."
"זה כואב," היא לחשה.
"אני רק צריך לקבע את זה," אמרתי ברוגע. רפואה. משהו שאני טוב בו.
גיששתי לארוך הקיר, מנסה למצוא קרשים שאוכל להשתמש בהם. יכולתי לקרוע את החולצה הקרועה ממילא שלי, אבל הקרשים היו הבע-
בינגו.