בניו של השטן- פרק 13

~ונדר~
אני לא עיוור, אבל באותו הרגע לא יכולתי לראות כלום.
"ונדר?" שאלה קייטלי לידי.
"הממ?"
"בבקשה, תפסיק עם זה."
"להפסיק את מה?" ניסיתי למצוא את דרכי אליה. לא שמעתי שום צעקות, ואף אחד לא דיבר. התחלתי להילחץ. מה קרה לכולם?
"אל תגע בי," היא אמרה ברוגז.
"אני לא נוגע בך," אמרתי. העיניים שלי החלו להסתגל לחושך, ומה שראיתי מולי לא מצא חן בעיני.
שד שחור וענק עמד מאחורי קייטלי, ציפורניו ננעצו בזרועה. היא פלטה צרחה כשהיא לבסוף הבחינה בו, וניסתה לשחרר את ידה- לא משימה פשוטה, בהתחשב שעמדה בגבה לשד.
רציתי לקרוא לז'אק, או למישהו שיעזור לה, כשהבחנתי לפתע שאנחנו לא בכיתה. לא היה בחדר שהיינו בו אף אחד חוץ מאיתנו, ולא היו בו אפילו חלונות ודלת. שום יציאה. שום אפשרות לברוח.
"ונדר! תעשה משהו!" צעקה קייטלי. אבל לא הצלחתי לזוז. הזכרונות של מותה של אימי הציפו אותי, והסיטואציה שבה נמצאתי כרגע נראתה ממש דומה. אפילו דומה מידי.
"אההה!" היא צרחה, כשהשד שבר לה את היד. היא צרחה בכאבים כשהוא לא עזב את ידה, דמה מכתים את ידיו. באותו רגע כבר לא יכולתי לצפות בזה יותר- אז עשיתי מה שכול אדם שפוי היה עושה.
הסתערתי על השד.
בהתחלה זה היה נראה כמו מעשה אמיץ. אבל אחרי כמה שניות, נזכרתי שאין לי שום נשק, ושהשד היה גדול ממני בהרבה. הוא כמעט ולא התייחס אלי, ורק כשהייתי ממש מולו, הוא טרח להסתובב אלי.
ואז הוא פשוט העיף אותו לקיר.
החדשות הטובות הן שהוא הרפה מקייטלי. החדשות הרעות הן שהוא בא לעברי. היו לי רק כמה שניות לראות עד כמה המצב שלי גרוע- השד עמד מולי, עיניו האדומות נצצו באפלה. קייטלי שכבה על הרצפה, חסרת הכרה. היא נראתה כול כך שלווה, כאילו כלום לא קרה בכמה דקות האחרונות. היא נראתה כמו אמא שלי אחרי שהרגו אותה.
לא היה כול כך הרבה זמן למחשבות. השד זרק אותי בחזקה על הקיר שממול, ולמרות שלא יכולתי לראות את פניו, ידעתי שהוא מחייך. כבר למדתי ששדים תמיד מחייכים כשהם הורגים מישהו.
"ונ…דר…" קייטלי לחשה לידי. פניה היו מכווצות בכאב, ודם זלג במורד פיה. היא הושיטה את ידה הלא שבורה אלי, ויכולתי לראות משהו מנצנץ בכף ידה.
פגיון.
היא חייכה אלי חיוך אחרון, ושקעה שנית בחוסר הכרה. הרמתי את מבטי והבטתי בשד. לא ראיתי אותו בשום מקום.
לקחתי את הפגיון והתרוממתי. ממש קיוותי שהוא הסתלק, ולא יחזור עוד. ראשי כאב, ורציתי לישון. אבל יותר מכול, רציתי להשיג עזרה לקייטלי. אפילו לא משהו גדול כמו אמבולנס, אלא רק שני קרשים כדי שאני אוכל לקבע לה את השבר.
לפתע הרגשתי משב רוח מאחורי. הסתובבתי בבהלה, והשד ההוא עמד מולי, עיניו פראיות ואדומות יותר מתמיד. הרמתי את הפגיון, כדי לנסות להגן על עצמי ועל קייטלי.
הייתי צריך קודם ללמוד איך להשתמש בפגיון.