בן אל רגיל פרק 1-איך החיים משתנים בן רגע…
התעוררתי בבוקר בהיר במיטתי. התלבשתי, הכנתי ארוחת בוקר ולקחתי את קמע המזל שלי. הסתכלתי עליו למשך כדקה. צורתו דמתה למפתח עם שני חצאי לב שמתחתם לב קטן. נזכרתי במאורעות הלילה. סוס לבן?…חשבתי. מה זה אומר? שאלתי את עצמי.
עכשיו, לפני שנתחיל את הסיפור ותבינו מה קרה, אספר לכם קצת עלי.
אני בן 16, קוראים טיילור סינגיו. יש לי שיער שחור חום קצוץ, עור שזוף חלק וקצת שרירים בידיים. אני די רזה ולא כול כך נמוך. הורי מתו ממחלה לא ידועה והייתי צריך לעבור ארץ ולהיפרד מחברי היחידים. לאחר שגמרתי בית ספר חזרתי לארץ והגעתי לדירה שהייתה פעם של הורי.
משהוא הרגיש שונה. הסתכלתי על המטבח, על הסלון, על חדרי השינה וכלום. לפתע אור סינוור אותי.
התעוררתי על רצפת זהב. הסתכלתי סביבי, מולי ישבו אנשים בגודל בניין שלם! (כלומר גדולים באופן מחריד). הם התלחששו בינהם ומידי פעם העיפו מבט לעברי. הם ישבו במעין חצי מעגל שהיה בחדר מוזהב עתור בקישוטים מנצנצים. המעגל היה ענק והיו בו כעשרה אנשים בגודל בניין כול אחד מהם. חלק היו בנות וחלק היו בנים. אבל… האור הזה…מלמלתי. אבל נראה שאף אחד לא שמע. לפתע, האיש שישב באמצע חצי המעגל קם ואמר: טיילור! טוב שהגעת חיכינו לך!
מה…אמרתי בבלבול. מי אתם?….
האיש חייך חיוך מסתורי ואמר: נחש. ענק? שאלתי. קיקלופ? המשכתי. אפילו לא מתקרב אמר האיש. אני אל אמר בביטחון מלא וקולו העיד על עוצמה. הוא אמנם נראה מרשים וכשאמר "אל" נשמעו ברקים אך עמדתי לפרוץ בצחוק.
איזה? שאלתי וניסיתי להרגיע את עצמי. זאוס כמובן!. עכשיו ידיד אמר והתקרב אלי.יש לי דבר אחד חשוב מאוד לשאול אותך. מה? שאלתי. כבר הבנת שקמע המזל שלך לא סתם קמע מזל?
לא עניתי. זה כבר לא נשמע מצחיק. זה נשמע אמיתי. איך הוא יודע על קמע המזל שלי? חשבתי לעצמי. ולמה הוא אמר קמע "מזל"?
אני מבין שזה לא, אמר. אז אני אצטרך להגיד לך. כול פעם שאתה בסכנה, בין אם אתה נופל לתהום לבין אם מישהו מכוון אקדח עליך, תן לגוף לעשות את שלו ותוציא את מה שיש לך בכיס.
קמתי על רגלי, עצמתי את עיני והכנסתי את ידי לכיסי הימני. כלום לא קרה. אז למה זה לא עובד? שאלתי בקול מזלזל. אחת מהאלות שישבו בחצי המעגל קמה ואמרה: כי אתה לא בסכנה.
אוקי…אמרתי בעירעור. אז עכשיו תוכלו להחזיר אותי "לעולם בני האדם" אמרתי ושמעו היטב את הזלזול בקולי. אך לפני שהספקתי לשמוע מה הם אומרים כבר הייתי בדירת הורי.
כבר היה לילה ואור הירח חדר דרך חריצי התריסים. מאורעות הלילה זיעזעו אותי והרגשתי שלא אוכל להירדם. נכנסתי למטבח הוצאתי כוס והלכתי לברז לשים בה מים. פתחתי את הברז וכלום לא יצא. כמובן אמרתי…. כבר שנים שלא שילמו את חשבון המים והחשמל. אני מתפלא שלא מכרו את הבית. אולי חשבו שבגלל שהיו בו שני חולים שמתו ממחלה שאף אחד לא יודע מה היא הם לא יצליחו למכור אותו. עליתי במדרגות החורקות ונכנסתי לחדרי הישן. המיטה כמובן הייתה קטנה מידי ומאובקת. יצאתי והלכתי לחדר הורי. לא חששתי ונכנסתי למיטה. הורדתי את חולצתי ומיכנסי והורדתי את גרבי ונעלי. נשארתי עם תחתוני בוקסר אפורים חלקים, כיסיתי את גופי בשמיכה המאובקת ונרדמתי כנגד כול הסיכויים.
בחלומי הייתי ביער. גם שם היה לילה. בבת אחת חזרו אלי כול הזיכרונות. על המוות, ההורים, האח החורג… הכול חזר אלי. אני לא סתם בן אדם רגיל…
בין השיחים והעצים הגבוהים נשמע רישרוש. משהוא התקרב אלי. הכנסתי יד אל הכיס אבל כלום לא יצא. אין סכנה? שאלתי את עצמי. שלחתי את ידי אל גבי ושלפתי חרב כסופה מעוטרת יהלומים אדומים ופסים זהב עבים לכול ידיתה. מן השיחים יצא סוס צחור. לבן כשלג וקרן זוהרת בקעה מאמצע מצחו.
הקרן זהרה באור הירח והיה נראה כאילו מקור כוחה, הוא אור הירח עצמו.
הסוס התברר כסוסה והיא הסתכלה עלי. לא הייתי צריך אל שיסביר לי מה צריך לעשות. החזרתי את חרבי למקומה ועקבתי אחרי הסוסה שהתקדמה לתוך היער.
ככול שעבר הזמן היא התקדמה מהר יותר, ומהר יותר, ומהר יותר עד שכבר הרגשתי שרצתי שעות על גבי שעות. זה לא היה כמו כול חלום רגיל. זו היתה מציאות בעולם אחר. זה היה העבר. או אולי העתיד? לא ידעתי בדיוק, רק עקבתי אחרי הסוסה בריצה. חסר נשימה כמעט.
לרגע אחד עצרתי לנשום ואחרי שנייה הסוסה נעלמה. לפתע נשמעה צהלה ומיד אחריה נפילה. רצתי אל הסוסה וראיתי אותה שוכבת על הרצפה. רישרש ותפיפות רגליים נשמעו מבין השיחים וכול שראיתי הייתה גלימה שחורה וקשת נעלמים. צעדתי שני צעדים לעבר היצור הרץ ומיד חזרתי אל הסוסה הפצועה בהבנה שאין שום סיכוי שאתפוס אותו.
הסוסה שכבה על צידה הימני. רק עכשיו קלטתי אנחנו בקרחת יער קטנה. גודלה לא יותר מעשרה מטרים לאורך ולרוחב. צורתה הייתה מעוגלת. התכופפתי אליה וחיפשתי את הפציעה אך לא ראיתי דבר. שום דם לא זרם ממנה. הבנתי את זה, אבל גם לא. לא ידעתי מה קורה ואם זאת ליבי אמר לי שאין מה לעשות. זה הגורל. שמיי הלילה נמלאו עננים חורים וגשם החל לרדת. הסתכלתי אליה והיא החזירה לי מבט. הקרן שלה עת עת דעכה ואיתה גם פרחה נשמתה של הסוסה.
התעוררתי מזיע כולי. זה הגורל… לחשתי וקולו של ליבי נשמע בראשי. שמתי את ראשי על הכרית, נעצתי מבט בקיר ושמעתי רעש קל מכיוון הדלת. ראיתי דמות שחורה. או אולי צל? כמה צלים? לא הספקתי לעשות שום דבר וכבר נרדמתי בניגוד לרצוני.
תגובות (0)