בל"ש

בל"ש
סוף סוף היא מצאה את זה. את הראיות לחטיפה של אמנדה. היא הרכיבה על עיניה את המשקפים הזהובים שמצאה בקרקעית הים, והסתכלה דרכם.
כעבור משהו כמו חצי שעה של שחיה מרובה מצאה את זה. לנגד עיניה נקלטה ספינת שודדים טרופה, אשר ללא המשקפים לא יכלה לראותה. היא נכנסה לתוך הספינה הטרופה.
בתוך הספינה היה מרבד דקיק וקרוע שהיה שרוע על הריצפה, כיסא נדנדה מקולף שהתנדנד יתר על המידה, הייתה גם דלת חורקת שהכניסה את מלאני לתוך חדר הפיראט הגדול. בתוך החדר הגדול היה שולחן עץ עתיק ומקולף, ארון אבן מלא תותחים ישנים וכסופים שלמרות היותם ישנים עד מאוד, ברקו בתוך הארון החצי שקוף. מלאני המשיכה להסתכל סביבה על החדר הענק והישן.
ליד השולחן היה כיסא מתנדנד ומתקלף. על השולחן עצמו הונחה מפת אוצר קרועה ומקושקשת.
אחרי כמה דקות שהסתובבה שם קלטה מלאני שכבר כמעט שעתים היא לא יצאה לשאוף אוויר.
"זה בטח המשקפים" חשבה לעצמה והמשיכה לסייר בספינה הישנה. היא טיילה במסדרונות הארוכים של הספינה, כשרגלה נתפסה במשהו שהיה תקוע בריצפה, והיא נפלה.
מלאני קמה, ניקתה את בגדיה מהאבק שדבק בריצפה והסתכלה למטה. היא גילתה חדר קטן, שהמדרגות המובילות אליו היו תקועות בריצפה. היא ירדה למטה לאט לאט. פתאום הרגישה מלאני משהו אוחז בכף רגלה. היא ניסתה להשתחרר אבל היא נפלה מטה. המשקפים נשמטו מעיניה והאוויר נגמר לה. היא התעלפה.
עברו חודשים שהיא הייתה מונחת שם. כשסוף סוף גילה את גופתה, צוללן בערך בגילה, שראה משהו נוצץ. הוא שחה לעברו, ומצא את המשקפים ולידם אישה יפיפייה מחוסרת הכרה. הוא לקח אותה איתו לצוללת.
האישה לא התעוררה גם אחרי מאמצים רבים של הרופאים הכי טובים בארץ. פתאום הבזיק רעיון בראשו.
הוא רץ לצוללת שלו והביא משם את המשקפים הזהובים של מלאני.
"מצאתי את זה יחד איתה בקרקעית האגם… אולי זה יכול לעזור " אמר בתיקווה.
הרופאים חשבו שלא. הם אמרו שהאישה הייתה מחוסרת הכרה, וללא אוויר זמן רב מדי.
הוא לא איבד תיקווה. הוא הרכיב לה את המשקפים, ןאמר לרופאים לנסות לטפל בה כך. הרופאים ידעו שאין בכך שום טעם, אבל הם טיפלו בה עם משקפי הזהב, כדי שהאיש ירגיש שהם עושים את כל המאמצים כדי להחיות אותה.
אחרי שבועים ארוכים של טיפולים קשים, קרה הדבר.
זה קרה ביום שישי. הצוללן (שמתברר ששמו קווין) אחז בידה של מלאני והרופאים עשו לה הנשמה.
מלאני נשמה יפה כמו תמיד אך לא התעוררה. קווין הרגיש שהיום מלאני מתנהגת שונה.
הוא התקרב אליה וחיבק אותה. הוא נתן לה יד ולחש לה:"אל תדאגי… את בסוף תחלימי, אני מבטיח לך את זה !!"
בתוך ראשה של מלאני התחוללה סערה. ראשה כאב והיה לה נוח במיטה הזאת. היא לא הבינה איפה היא. היא פקחה עין אחת, ואז עוד אחת והסתכלה סביבה.
היא ראתה המון אנשים לבושים בחלוק לבן, אנשים אחרים ששכבו על מיטה כמו שלה, וכמה אנשים שבכו ליד האלה ששכבו במיטות.
ליד מיטתה שלה היא ראתה ילדה קטנה בוכה על המיטה של איש מבוגר שעצם את עיניו. אמה של הילדה חיבקה אותה בחוזקה ובכתה אף היא. מלאני קמה וניגשה לילדה הזאת ואמרה לה :" אל תדאגי… הוא בסוף יחלים, אני מבטיחה לך את זה !!" המשפט הזה היה חקוק טוב טוב בזכרונה, והי אלא ידעה למה.
"איך את יודעת את זה ?" ענתה הילדה.
"אני פשוט יודעת" ענתה מלאני וחיבקה את הילדה. הידה נרגעה קצת והלכה עם האם לקנות ארטיק. מלאני נשכבה במיטתה והרגשתה הייתה טובה. "איך הגעתי למקום המוזר הזה ?" שאלה את עצמה. אבל היא לא יחלה לענות כי היא שקעה בשינה עמוקה.
ביום למחרת התעוררה מלאני כשהאנשים בחלוק הלבן עומדים מעליה ומדברים, מחט קטנה הייתה מחוברת לידה. היא הרגישה מצוין.
"מה איתה עכשיו ?" שאל אחד הרופאים. (הרופאים עדיין לא ראו שהתעוררה)
"הבטחנו לצעיר הזה שנעשה כל מה שאנחנו יכולים" אמרה רופאה גבוהה ורזה.
"אבל שום דבר לא עובד, היא לא קמה !!" רטן הרופא השלישי והשמן מכולם.
"אבל הבטחנו והבטחות חייבים לקיים !!" פנתה אליו הגבוהה.
"קמיל צודקת" אמר הראשון והסתכל על מלאני המתבוננת בהם.
"היא, היא, היא קמה !!!" השמן כמעט צעק מרוב אושר.
"מי קמה ?" התבלבלה מלאני לרגע .
"והיא גם מדברת !!" אמרה הגבוהה.
"על מי מדברים ?" שאלה מלאני.
"חייבים לקרוא לבחור הצעיר !!!" אמר בהחלטיות הראשון, ורץ החוצה. הוא חזר כעבור רגע כשהוא גורר בידיו בחור גבוהה, עם שיער שחור שנפל לו על המצח, עיניים חומות גדולות וידיים חסונות.
"היא קמה !!!!!" קרא הצעיר בראותו את מלאני יושבת ומתבוננת בו.
"מי זאת הזאתי הזאת שקמה כל הזמן ?" שאלה מלאני וכבר התחילה להתעצבן שאף אחד לא מתיחס אליה.
"את יודעת איך קוראים לך ?" שאל אותה הבחור.
"בטח שאני יודעת !! אני לא טיפשה !!" ענתה מלאני וניסתה להזכר איך קוראים לה. היא לא הצליחה.
"אני לא יודעת בעצם…." אמרה מלאני לאחר מחשבה.
"רגע אז היא לא זוכרת שום דבר ?" שאל הצעיר את הרופא הראשון.
"תשאל אותה…" אמר הרופא.
הצעיר החל לשאול אותה שאלות שהיא הייתה אמורה לדעת, אבל היא פשוט לא זכרה כלום !
"איפה את גרה ?,בת כמה את ?, מה השם שלך?, איך קוראים להוריך ?" ועוד כל מני שאלות שמלאני פשוט לא הצליחה לזכור.
"בואי אני יקח אותך לכתובת שרשומה על הכרטיס שהיה במעיל שלך" אמר הצעיר ואחז בידה של מלאני ועזר לה לקום.
הם נכנסנו למונית והצעיר אמר לנהג את הכתובת.
במונית בינתיים הצעיר אמר לה לקרוא לו 'קווין'.
הנהג עצר וקווין הושיט לעברו כמה שטרות של כסף עבור הנסיעה.
הם הלכו קצת ובינתיים מלאני ניסתה להיזכר בכל מה שהיא אמורה לדעת, ובעיקר מה השם שלה. היא לא הצליחה להזכר בו אז היא עזבה את עניין השם. כשהם הגיעו קיבל אותם בברכה איש קטן ושמנמן, שהציג את עצמו בתור 'ג'ונסון' מלאני לחצה לו את היד והוא בירך אותה ואמר :" ברוך שובך מלאני." היא לא הבינה למה הוא קרא לה מלאני ולמה הוא אמר לה 'ברוך שובך' כלומר שהיא כבר הייתה פה בעבר.
ובאמת כשהיא טיילה במסדרונות הארוכים אנשים ניגשו אליה ואמרו לה :"ברוך שובך מלאני, טוב שחזרת אלינו מלאני, התגעגענו אלייך, מה קרה לך בכלל שמה ?" ומלאני לא הבינה מה האנשים האלה רוצים ממנה. מלאני, ג'ונסון וקווין הלכו במסדרונות הארוכים, כשמלאני הבחינה בכמה תמונות שהיו תלויות על הקיר.
היא התקרבה לקיר עם התמונות והסתכלה עליהן. תמונה אחת משכה את תשומת ליבה. תמונה שבה נראתה ילדה קטנה, בת שש בערך, עם שיער חום ארוך וחלק, עיניים כחולות גדולות ונבונות, ופוני ישר וחמוד. הילדה הזאת הייתה זכורה למאלני טוב, טוב בזיכרון.
"את יודעת מי הילדה הזאת ?" שאל ג'ונסון ברוך והסתכל על מלאני בתיקווה. מלאני חשבה וחשבה וניסתה להזכר בפני הילדה הקטנה. פתאום הבזיק בראשה זיכרון מעומעם : הילדה הקטנה,שמה אמנדה, שיחקה בחדרה והתכוננה לישון. מלאני הקריאה לה סיפור לפני השינה. זה היה סיפור יפה.
"לילה טוב אמנדה " אמרה מלאני ונשקה לאמנדה על לחיה.
"לילה טוב אמא" אמרה אמנדה הקטנה ונירדמה.
מלאני ישנה בחדרה כאשר צרחה חדשה פילחה את האוויר :" אאאאאאאאאאמממממממממממאאאאאאא !!!!!!!! הצילווווווווווווווווווו!!!!!!!" מלאני מיהרה לחדרה של אמנדה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. היא נעלמה. מלאני חיפשה אותי שנים רבות. עד שלפני בערך חודשים, מצאה מלאני רמז לחוטפיה של אמנדה : משקפים זהובים, שתאמו לעגילים זהובים, שמלאני מצאה על יד מיטתה של אמנדה בלילה ההוא. על שניהם היה חרוטה המילה :'חיל"ע', שאומרת : חתיפת ילדים לצורך עבודה.
מלאני מצאה את המשקפים והרכיבה עליהם את העדשות, וכך היא ראתה את הספינה הטרופה, וכך היא נפלה ואיבדה את הכרתה, וקווין מצא אותה.

"קוראים לה אמדה ביינס,והיא הבת שלי. לי קוראים מלאני ביינס. אני עובדת בחברת בל"ש, שחוקרת מקרי חטיפה\רצח. אני התנדבתי לפענח את החקירה מכיוון שהיא עוסקת בביתי."
מלאני לא יכלה לעצור והחלה לבכות.
קווין ליטף את ראשה וג'ונסון מחא לה כפיים.
"כל הכבד ילדה,הצלחת להזכר בכל מה ששכחת !! עכשיו תלכי לנוח בבית, ומחר בבוקר תחזרי לפה וניתן לך הוראות לגבי המיקום של החטיפה. בינתיים כשאת 'ישנת' אנחנו חקרנו את הממצאים שלך, ומצאנו כמה וכמה דברים שאת בטח תשמחי לשמוע" ג'ונסון נשמע גאה בעצמו.
"כמו מה למשל ?" שאלה מלאני.
"אז זה תגלי מחר אחרי שתנוחי." ג'ונסון אמר לה והוביל אותה לעבר דלת הכניסה.
"אבל אני רוצה לדעת עכשיו !" מלאני עדיין עמדה על שלה.
"אז תתגברי." ג'ונסון אמר וסגר את הדלת.

"כזה נודניק" אמרה מלאני לקווין כשהם כבר נכנסו לאוטו.
קווין לא יכל שלא להביט בה. לרגע הזה הוא חיכה כלכך. לרגע שבו היא תדבר איתו.
"חחחח כן כנראה… אני לא מכיר אותו ממש טוב…" ענה לה קווין והמשיך להביט בה.
מלאני הרגישה שהוא מביט בה והרגישה באי נוחות. קווין שם לב, והסיט את מבטו ממנה לעבר החלון. המשך הנסיעה עברה בשתיקה. מלאני הביטה קדימה וחשבה על הבית שלה, שעומד שם דומם ללא אף אחד; קווין לעומת זאת חשב על איזה פלא זה שמלאני קמה דווקא עכשיו. דווקא ביום המיוחד בו הוא מצא אותה, רק כעבור שנה. הוא חשב שעדיין יש לה זיכרונות מהמאורע, והם העירו אותה.
הם הגיעו לבית גבוה, עשוי לבנים אדומות וכבדות. הדלת הייתה עשויה מעץ חלק והקיפה אותה שכבת זכוכית נוצצת.
החלונות היו ממוקמים בכל פינה אפשרית בבית. הייתה להם מסגרת לבנה ונקייה, ותריס בצבע לבן תואם, שכיססה את מראה הבית למתבוננים בחוץ. מלאני נתקפה רגשות אשמה על שהשאירה את הבית היפה שלה ללא כל השגחה. אבל בעצם כשחושבים על זה, מה יכלה בכלל לעשות ?.
מלאני פתחה את הדלת בחיוך, ולפניה נגלה מראה הבית שלה בדיוק כמו שזכרה אותו בדמיונה ;
מלאני עמדה בתוך סלון רחב ידיים, עם ספות רכות ולבנות. מול הספות היה ממוקם מכשיר טלוויזיה ענק ולידו ארון קטן עם דיסקים. ליד הארון הוצבה כוננית ספרים עצומה בגדלה, שנצבעה בצבע חום דבש.
מלאני הלכה לאורך המסדרון והגיע למטבח. הכיור היה מצוחצח ולא הייתה בו אפילו צלחת אחת, המקרר היה מסודר בערמות, ערמות של קופסאות עם מאכלים מגוונים. על השולחן הונחה לה מנה חמה של פסטה ברוטב עגבניות, והותירה אחריה ריח משגע. מלאני התישבה על הכיסא הצהוב והגבוה שהיא כה אהבה, לקחה ביס גדול מהפסטה. מלאני התמלאה חמימות, והטעם מילא את פיה. היא אכלה ואכלה וככה גמרה את המנה שלה בתוך כמה דקות. קווין שהלך אחריה וחיוך מרוצה מרוח על פניו, חשב על מתי לספר למלאני את ההפתעה שהוא הכין לה.
מלאני סיימה את הפסטה והשליכה את הצלחת הריק על הכיור. "עכשיו אתה לא כזה ריק נכון ?" חשבה בליבה והלכה לעבר חדר השינה שלה. המיטה שלה הייתה מסודרת להפליא; עם ארבע כריות גדולות ורכות מסודרות אחת ליד השניה, שמיכת פוך מחממת, ושתי בובות סמרטוט קטנות, שנראו כאילו נזרקו על המיטה כי לא היה מקום אחר לשים אותן. מלאני הסתכלה בבובות וגעגועים הציפו אותה. היא חיבקה את הבובות, אמנדה ודובונית קראו להן. הן היו של אמנדה.
מלאני עזבה את הבובות על מיטתה והמשיכה בסיור הקטן שערכה בביתה שלה. היא המשיכה לטייל בחדר השינה הענק. היו בו ג'קוזי קטן בצבע זהב, שידה קטנה שעליה נערמו מקופלים יפה מגבות משי רכות בצבע שמנת וחלב. קווין הביט בחדר בהשתאות. "מלאני הייתה אישה עשירה במיוחד לפני שאיבדה את הכרתה " דיבר קווין לעצמו.
מלאני המשיכה לטייל בחדר. היא הגיעה לשידה קטנה שנצבעה בצבע חום מהול בלבן, ועליה היו כמה שרשראות, צמידים, עגילים, שידת תכשיטים טיפוסית. אבל היה שם את המשקפים. הם ישבו שם נזופים ועגולים ונוצצים בשמש. מלאני הרימה אותם וניקתה אותם בעזרת חולצתה. היא הניחה אותם יפה בתוך נרתיק הזהב התואם שקנתה אחרי שמצאה את המשקפים (היא מצאה אותם כמה ימים לפני הצלילה).
קווין החליט שעכשיו זה הזמן להפתעה שלו .
"אממ… מלאני ?" שאל קווין.
"מה קרה ?" הסתובבה מלאני לעבר קווין.
"אממ… כלום.. פשוט… אה… אני… בזמן שלא היית פה… כלומר חיה… כלומר ערה…" גימגם קווין "אני… אממ… עשיתי לך… אממ.. הפתעה… קטנה כזאת…"
פניה של מלאני התרככו והיא התבוננה בקווין מחכה לשמוע מה ההפתעה שלה.
קווין מחא כף ולחדר נכנסה אישה שמלאני לא ראתה בחיה.
מלאני התבוננה באישה בינתיים שקווין הסביר שהוא שכר לה סוכנת בית בינתיים שהיא הייתה ללא הכרה.
מלאני הבינה שבזכותה, ובזכות קווין הבית שלה נשאר נקי ומטופח ולא נרקב כליל.
מלאני חיבקה אותו והוא הסמיק לגמרי ומילמל "זה שום דבר… באמת…" מלאני שיחררה אותו ובעיניה הכרת תודה עמוקה קווין הסמיק עוד קצת, ואז אסף את עצמו והסביר למלאני מי זאת האישה הזאת בכלל.
קראו לה מירנדה והיא הייתה רוסיה. היא הייתה בלונדינית אבל לא הייתה צעירה. היא אספה את שערה הקצר בקוקו עגבניה הדוק, ומיהרה לחזור לנקות את הבית, לבשל, לסדר כל מני דברים ועוד.
קווין אמר שהוא כבר צריך לחזור לביתו, נפרד ממלאני קצרות וסגר אחריו את הדלת בחוזקה.
מלאני נכנסה לחדר האמבטיה הריחני שהיא כה אהבה, והביטה במראה שמעל הכיור.
במראה היא ראתה פנים מלוכלכות, אך יפות. עם חיוך עדין, ועיניים ירוקות בורקות. היא שטפה את פניה ויבשה אותן במגבת הקטנה שעמדה ליד הכיור. היא החלה לחשוב על קווין, על ההפתעה הקטנה שהוא עשה בשבילה. הוא בחור טוב אמרה והביטה שוב בבואתה. הפעם ראתה מלאני עדיין את אותה בחורה צעירה, אבל משהו בעיניה השתנה. הן נראו מובכות. לחיה היו סמוקים. מלאני הסתכלה כמה שניות בבואתה והחלה נתקפת בחילה עזה. "זה לא יכול להיות !! לא שוב !!!" שמעה את עצמה אומרת. "זה לא הגיוני. זה לא הגיוני." היא חזרה על משפטים אלה שוב ושוב עד שנרגעה. היא הביטה בראי שוב וראתה כי חזרה בבואתה הרגילה.
מלאני נכנסה למקלחת והתקלחה בזריזות. היא לבשה את החלוק שלה וסירקה את שיערה הארוך, והנוטף מים. אחרי שהייתה יבשה, התלבשה בטרנינג מחמם ונרדמה על מיטתה.