השומרים פרק ראשון

ההחלטות. הבחירות של חיינו, אלו שחשובות ואלו שלא. ההחלטות שחשבתם עליהם כבר נצח ואלו שלפני שנייה לא העליתם בדעתכם על המחשבה הזו. ההחלטות שהחלטתם לבדכם ואלו ששאלתם את דעתם של הסובבים אתכם. אבל האם כולן תלויות בנו?
"סליחה… מצטערת… אוי לא ראיתי, הנה אני יעזור לך"
היא רצה במסדרונות העמוסים ומביטה הנה והנה אחר המספר 342 שעל הדלת. 201… 224… 242…. זה רחוק כל כך. היא יודעת שהדלת לא נעלמה, דלתות אף פעם לא נעלמות ובטח שלא לברוח. צעדיה נהיו כבדים מרגע לרגע והיא חשבה להפסיק, אבל אסור לה לאחר.
"הנמרצות הזאת שלה ממש לא לעניין" אומרת מישהי, אבל אין לה זמן לראות מי.
חדר 342. היא עוצרת.
שלוש נקישות על הדלת על שנפתחה מעצמה.
היא מעולם לא הייתה בחדר 342. למעשה, אף אחד לא אמור להיות שם אלא אם כן הזמינו אותו או שהשם שלו הוא אילתיה ואתה הבעלים של החדר הזה ושל כל חפציו.
לא שלום ולא להתראות. "שבי" זו המילה הראשונה ששמעה, המילה הראשונה שאילתיה אי פעם אמרה לה.
היא ישבה.
"קליאו" המילה השנייה.
"אני נשבעת לך שלא התכוונתי!". ניסיון שווא להגן על עצמך מהבלתי נמנע, עוד לפני שסיפרת מה קרה. את כזאת מטומטמת.
"אני בטוחה שלא. אבל אני רוצה לשמוע את כל הסיפור. איך זה קרה? ולמה בכלל היית שם?" אמרה אילתיה. הקול היה רך אך לא הסוותה לגמרי את הכעס והאכזבה שחשה כלפי קליאו.
אילתיה הכירה את כולם אל אף שהיו רבים. קליאו הייתה חדשה, לא מזמן היא נכנסה לעסק המסובך הזה וכבר החלה לעשות צרות.
זו לא פעם ראשונה שמישהו חדש עושה צרות. אבל זו הפעם הראשונה שהצרה היא אבדה. אילו זה היה העט או דף קרוע, או אפילו ספר גמור, עוד הייתה אילתיה מסוגלת לסלוח. אבל לא.
"טוב" אמרה קליאו ונאנחה. גם אם לא הייתה מספרת, הסיפור היה יוצא לאור מעצמו ואילתיה הייתה מגלה את כל חלקי הפאזל עוד לפני שקליאו הייתה חושבת לספר.
"אתמול לנינה היו שוב בעיות עם חברה שלה וניסיתי לתקן את המצב. אבל זה היה כמו מלחמה. כל משפט שרציתי לכתוב, זה היה כבר מאוחר מידי כי היא עשתה ההפך. את יודעת, נינה היא ממש עקשנית, והיא גם הראשונה שלי ונורא קשה לי לעקוב אחריה ו…"
"לעניין"
"תוך כדי כתיבה לא יכולתי לשבת יותר. זה היה שעה, שעתיים, אולי שלוש. אני לא יודעת. אז יצאתי החוצה, לכתוב על הגשר."
"את יודעת שאסור להוציא את הספרים מחוץ לחדרים"
"לפני זה לא ידעתי. אני מגלה בזמן האחרון כל כך הרבה חוקים, לא היה פשוט שהייתם אומרים לי כבר אז כש…"
"הסיפור קליאו."
"והתחלתי לעלות על הגשר תוך כדי כתיבה, זה היה השיא של המקרה, הם ממש רבו וניסיתי והמילים יצאו משליטה, וניסיתי לתקן את המצב. הייתי כל כך מרוכזת במילים שלא ראיתי את הגשר, לא זכרתי את הפנייה שבאמצע הדרך ונתקעתי בה…"
קליאו עצרה. היא נסתה לנשום אבל המחשבה שהיא תיאלץ להישאר לבד ואילו רק בהתחלה הפחידה אותה. היא לא יכלה לעכל את העונש. לא עכשיו.
"זה נפל." היא סיימה. קולה צרוד ונשימותיה כבדות.
"קליאו. אני יודעת איפה הספר נמצא" אמרה אילתיה "את יודעת מה הולך לקראת עכשיו?"
קליאו הנהנה ולא ראתה דבר חוץ מאת עצמה, עם השום דבר שיש לה, הולכת בשום מקום ועושה כלום, עד שתמות.
"אני פשוט אלך מכאן". קליאו התחילה לקום אך אילתיה עצרה אותה.
"את לא יודעת." היא אומרת "אף פעם לא עשו דבר כזה לפניכן. אל תדאגי, את לא עומדת להיות לבד."
"אז מה העונש שלי?"
"אני חושבת שזה לא עונש, אלא שיעור."