בלונדיניות לא מפליצות

ארבעים עכברים רתומים למרכבה חיכו לה כשהיא יצאה מבניין המגורים בשיכון ג' לבושה שמלת מלמלה מכובדת עם מחשוף קורץ וזורח, ושסע בירך. הזאב ירד מספסל הרכיבה, ופתח לה את הדלת. "שלומות, מדמואזל. האם הסקס היה מספק אתמול בלילה?" "אכן," היא ענתה מתמוגגת. "טוב מאוד," אמר הזאב, וסגר את הדלת כשהיא נכנסה. אז עלה שוב אל תא הרכיבה, לבוש בגדי שרת שחורים נוטים לאפור, שרק לעכברים, והם החלו בדהרה ברחובות העיר רמת-גן. היא הביטה על הנוף המתחלף של אזורי תעשייה והייטק, ועל המכוניות המגושמות החונות לצד הדרך. בהמשך הדרך היא הפכה כפרית, ונשים נראו סוחבות דליי מים, וגברים עם בולי עץ על גבם. הם הגיעו לארמון שטבל בתוך שדה ירוק ואדום, והיא יצאה מהמרכבה כשהזאב פתח בשבילה את הדלת וקד בכבוד. היא נכנסה לארמון, ועברה באולמות הגדולים ובמסדרונות הרחבים, עד שהגיעה אל ההיכל. על כיסא המלכות ישב המלך הזקן והפיקח ומצץ את שפתיו מתוך ניוון ותסכול של שנים. "אז היית בעתיד…" הוא מלמל, "שם יותר טוב?" "הם חיים כמו עבדים, מלכי," היא ענתה. "אבל הסקס יותר טוב…" הוא אמר בשקט כקובע עובדה. "אכן," היא אמרה. "היה לך את הדבר הזה?" הוא שאל. "איזה דבר, מלכי?" "זה שמתפוצץ." והוא החווה לבין רגליו. "אורגזמה? כן. היו לי אפילו ארבעה." "מרשים מאוד," הוא אמר. "אני חושב שאת צריכה לשבת פה, ולספר לי אם זוכרים אותי בעתיד," הוא אמר והחווה על כיסא נוח לצדו. היא התיישבה. "צר לי, מלכי, אבל איש לא זוכר אותך בעתיד, מלבד כמה היסטוריונים ואנשים משכילים במיוחד," הוא הביט בה מעט מאוכזב, "אני מבין…" "זו לא אשמתך, מלכי, האנשים מהעתיד לא זוכרים אף-אחד, אפילו לא את אבות אבותיהם, הם מרוכזים בעצמם וחיים רק את הרגע." "אני מבין…" הוא אמר שוב. "בבוקר כזה," הוא אמר, "מן הראוי שתטבלי את גופך באמבט, ואז תצאי לשדות לטייל בין שדות הפרחים כדי לספוג שוב את התקופה, הנוכחית," "בוודאי, מלכי," היא ענתה מבלי להסס. היא קמה ממקומה. "בוקר טוב, מלכי," היא אמרה תוך כדי קידה, ואז פנתה לאגף המגורים.