בלה סוויטר פרק3

כריס הושיתה ביד רועדת את הפתק ובו היה כתוב:

"כאן קרן שחור,
החבילה מוכנה. את יכולה לעשוף אותה מהשליח שלי, הוא בדרך אלייך.
אנחנו גייסנו כבר 50 נוספים, הצבא שלך עוד מאט מוכן, אלינור.
עוד מאט המלך הקטן הזה יפול מהכס.
כל עוד ה"לוחמים" שלך במשחק הזה שלהם, שום דבר לא יעצור אותנו!"

"אני, אני לא מבינה!" קולי רעד וכמעט נשבר, "איזה צבא נגד המלך שלנו? איזה "משחק" זה? זה האירוע הכי חשוב בחיינו, בזכות ה"הדמיה" אנחנו נהפוך ללוחמות אמיתיות! או ש…"
"או שמה?" שאלה כריס, עכשיו היא הייתה לבנה כמו סיד.
"אולי ה"הדמיה" היא בעצם דרך למנועה מאיתנו להשתתף בדבר האמיתי! מה אם תפרוץ מלחמה ואנחנו לא נהיה מסוגלים לעשות כלום?!"
פתעום סמתי לב לכריסטינה, היא נראתה יותר גרוע מתנוק שעיבד את אמא.
"המלך יפול מהכס…" מלמלה כריס ב… מה זה היה? צער?
לקחתי את כריס ביד, מיליתי עוד בקבוק במים וצעדתי למערה כשאני חצי גוררת את כריס.

לאחר ארוחת ערב (למרות שלא היה לנו טעבון) שמעתי רשרוש עלים.
"מי שם?" שאלתי.
הבטתי סביב, לא ראיתי אף אחד.
"מי זה? אני מזהירה אותך!" עשיתי תנועה מול העיינים ואמרתי "עייני-אודם".
ליד עץ (אני די בטוחה שבדקתי כבר שם), היה נער.
"אני יכולה לראות אותך" קרתי לכיוונו.
עכשיו כשהורדתי את ראיית החום ראיתי שהנער גבוה ורזה להחריד. האור שלו היה חיוור, כמעט שקוף, אם תווי פנים נאים ושיער שחור פרוע שכיסה מאט את עייניו שהיו ירוקות/כסופות ששיקפו בקצת את היער שסביב.
"מי אתה?" שאלתי שוב.
"אני," אמר בקול חלש אבל ברור וקצת זועף "אני טיירו גרין".
"מה אתה רוצה?"
"האמת? כלום!" אמר והרקין מאט את ראשו, אילו מבקש לא להתבלט.
"אם כך, בוא הנה!" פקדתי עליו.
באי רצון מופגן, ניגש טיירו למערה. אור המדורה גילה מחדש את תווי פניו שנראו אילו פוסל ביסודיות.
"מי זה?" שאלה כריס (שהתגברה כבר על מקודם), "החבר שלך?"
"לא!" נזפתי בה.
"למה? הוא כזה חמווווד!" צחקה כריס בקול עד שלבסוף נרגאה.
"הוא צפה בנו. זה טיירו, נכון?" פניתי לטיירו. הוא פשוט השמיט את ראשו. היה ברור שהמצב לא מוצא חן בעייניו.
טיירו רתן משהו כמו: לא צפיתי בכן…
תקעתי בו מבט ואמרתי: "אתה יכול להשאר פה אם אתה רוצה".
"לא נראה שיש לי ברירה" אמר טיירו, הוא לא נשע מרוצה אבל לא נראה שהוא מתלונן.
"אני הולכת לישון" אמרה לי כריס והלכה לפנים המערה.
טיירו הלך לפתח המערה וישב על הסלע הקשה. הגב שלו נקפף והוא התבודד לו שם, ברוח הלילה הצוננת.
הלכתי והתיישבתי ליידו.
טיירו הביט בי לרגע וחזר להביט בסלע. "היי" אמר.
"היי" אמרתי "תהיתי אם… אתה יודע… תרצה לאכול משהו?" הגשתי לו סנאי צלוי.
"אני לא רעב" אמר טיירו והביט בשמיים.
"טוב, אניח את זה בצד ותיקח את הסנאי אחר-כך". הבטתי בו ואז בשמיים זרואי הכוכבים.
יישבנו שם והבטנו בכוכבים שבשמיים הכחולים קהים. הייתה שטיקה ארוכה.
לבסוף טיירו אמר: "הלווי שהיינו עכשיו מחוץ ל"הדמיה" שמדיה הזאת!"
"למה אתה מתכוון?" שאלתי, "זה האימון הסופי שלנו, זו ההזדמנות שלנו להפוך ללוחמים אמיתיים! אתה לא רוצה בזה?"
"ברור שאני רוצה, אבל…"
"אבל מה?" דחקתי בו.
פתעום הוא הביט בי ומיד קם: "אני ממש עייף, כדי שאלך לישון".
"כן… טוב" אמרתי חלושות, "אני אשמור ראשונה!"