בלה סוויטר פרק 19 חלק ב'

הרוח שרקה באוזני, קולות של צעקות נשמאו עמומות. הקרקרה נסעה על שביל האפר.
רצתי, כל גופי כאב ונאבקתי להגיע, הקרקרה כל כך קרובה. השוט הצליף בי. דם חם נדבק לבגדי. הרגשתי שבורה. צרחתי מכאב אך לא הפסקתי לגשש את דרכי קדימה.
'אמא!' צרחתי, 'אבא!!!'

החלום השתנה:
לא ראיתי דבר. הכל היה חשוך ולא מוחשי. גוונים של שחור הציפו את עייני.
'את נזכרת, מה?' התריס בי הקול.
'אתה!' צעקתי בלי להזיז את השפתיים, 'אתה אותו אחד שהופיע לי אז בחלום. אני לא יעבור צד, תשכח מזה!'
'או, אני יודע שאת תעברי, בסופו של דבר' אמר הקול וגיחך.
'למה אתה מתכוון?' שאלתי אותו, 'אני לא יעבור לצד שלכם ולא אהרוג את המלך, בשום אופן!'
'את עוד לא זוכרת את זה?' ליגלג הקול, 'אחרי החלום שלך, את לא עושה אחד ועוד אחד! חה! את באמת טיפשה! אולי לא תצתרפי אלינו, אבל האויב שלנו משוטף.'
'אל תצחיק אותי' התרסתי, אך קולי רעד, 'אין סיכוי שאני ארצה במות המלך!'
'זה מה שמצחיק' אמר הקול משועשע, 'את כבר רוצה…'
. . .
התאוררתי. לרגע לא ידעתי איפה אני. נזכרתי, אני אצל קרי, קרי הזקן. יכולתי לדמיין את הקול אומר: לפחות את זה את זוכרת.
הבטתי הצידה וממש מולי היה הפרצוף של טיירו, חייכתי והבטתי לכיוון השני. יכולתי לראות את כריס נשאנת על בון, שניהם ישנים כמו מאולפים, כנראה שלא הצליחו להשער ערים כל הלילה כדי למתוח אותנו כמו שרצו. הרעמת שיער המתולתל והבלונדיני של כריס כיסה את כל פרצופו של בון.
ממש ליד רגלי התקפלה וונדי. היא רעדה ושמיחתה נכה לידה. קמתי וקיסיתי אותה, כל כך חמודה.
בפינת החדר היה שון, מבט אומלל היה מרוח על פרצופו. לרגע ריחמתי עליו, אבל בעצם, למה לי? אני לא יודעת עליו כלום. היית יודעת לו היית נשערת לצידו אתמול, נזף בי חלק ממני. נכון, אז הייתי קצת חסרת לב. קורה! כן יופי, נזף בי שוב המצפון שלי, זה יעזור לו! את לא רואה שהוא במצוקה? אז שיגיד משהו, חשבתי. את זה המצפון לא סיפר לי, הבנתי לבד: הוא ניסה.
יצאתי מחוץ לבית, האויר היה קריר. התיישבתי על המרפסת והבטתי באופק, השמש התחילה לזרוח.
"היא יפה, נכון?" שמאתי קול מאחורי. הבטתי וראיתי את קרי. הוא חייך אלי באדינות רכה. "השמש… אני אוהב להביט בה ככה. נכון שהיא נהדרת, בלה, ילדונת?"
"כן…" עניתי חלושות ואז פרצתי בבכי. בכי של הקלה, שיחרור ועצב עמוק. "כן, היא יפה. היא מאד יפה!"
קרי חיבק אותי וידעתי שזה המקום שאני שייכת אליו, השדות, הפרחים, השמש… אני שייכת לשמש הזאתי. אני לא יודעת מה קרה להורים שלי או לשון, מה שלא יהיה, הכל בסדר עכשיו.
"אני יודע איך את מרגישה" אמר קרי, "הרבה דברים מכבידים עלייך. כל בוקר אני בא לכאן, לראות את השמש. אני רואה את מי שעבר, אבל אני יודע שהם הלכו לחייך אלי מהשמש, מחקים שאגיע גם. אני אוהב להביט בשמש הזאת ולתת לה לשאוב אותי אליה. לפי המבט על פנייך, אני מבין שזאת לא פעם ראשונה שלך, אני צודק?"
"אני זוכרת את השמש הזאת, קרי. אני רק לא זוכרת מאיפה…"
"וזה גם לא משנה" השלים קרי, "את תלכי היום למלך ותצילי את הממלכה, אך אני מזהיר אותך, המלך הוא לא תמיד המשיח שאת חושבת שהוא."