בית ספר לערפים פרק 22

אני מסתכלת סביב זה לא נראה משהו מיוחד, נראה כמו יער גדול ורגיל.
"איך אתה יודע?" אדמונד שואל את מאייק.
"נולדתי כאן" הוא אומר בשקט ואני מסתכלת עליו.
"חשבתי שנולדת באטלנטיס" אלכס אמרה וגם הסתכלה עליו.
"גרתי באטלנטיס לא אומר שנולדתי שם"
"ממתי גרת שם?" היא שואלת.
"מאז שהייתי תינוק"
"אז איך אתה מזהה שזה דומינו?" אני שואלת אותו.
"ערפד יכול לזהות את העולם שהוא נולד בו גם עם לעולם לא גדל שם וגם עם היה רק 5 דקות מחייו ועזב, הוא עדיין יזהה את העולם שנולד בו" מאט אמר לי בקול שקט.
"ואוו יפה כאן" אלכס אמרה והסתכלה על היער מסביב.
"אל תתני לזה להתעות אותך" מאייק אמר ונראה שלא הפסיק לחפש משהו.
"למה?" אלכס שאלה והסתכלה עליו לא מבינה.
"אני לא חושב שמישהו עוד חיי כאן…בדומינו" הוא אומר וממשיך להסתכל על היער ולחפש.
"מה הבעיה בדומינו?" אני שואלת בקול שקט.
"כבר שנולדתי היה כאן מלחמה אבל…זה יצורים שאף אחד עוד לא ראה, חלק מוצצים לך את הדם חלק אוכלים אותך או חלק סתם משחקים בך עד שאתה מת" הוא שתק וכולם הקשיבו והפסיקו להסתכל מסביב הסתכלו רק על מאייק. "הם הרגו הרבה, תוך 20 שנה 90% מהערפדים בדומינו עזבו, ומי שנשאר, היה חיי בקבוצות קטנות במקומות בודדים, עם מעט אוכל וכמעט בלי מים" הוא השתתק. "אפילו מתחת לאדמה זה היה מסוכן"
"חבל..דומינו הייתה נחשבת לעולם היחידי שרק הערפדים שלטו בו" מאט אמר/הוסיף.
"קשה לי להאמין שמישהו עדין חיי כאן" מאייק אמר. "חוץ מהיצורים האלה"
"אבל..איך דלת בבית ספר הביאה אותנו לדומינו? העבירה אותנו עולם?!" אדמונד שאל וקטעה את המחשבות על מה שקרה וקורה בדומינו.
כולם הסתכלו אחד על השני אף אחד לא ידע לענות על זה. אלכס נראתה פתאום בהלם והסתכלה סביב היער.
"תגיד מאייק?.." אלכס ניסתה להגיד בקול רועד. "ליצורים האלה היו עיניים צהובות?" אלכס שאלה בקול רועד והעיניים שלה היו חתומות על היער.
"לא יודע למה?" מאייק שאל והסתכל עליה, כולנו הסתכלנו עליה. הסתכלתי לכיוון שהיא מסתכלת ואז על היער כולו.
"כי זה מה שמסתכל עלינו עכשיו מתוך היער" אני אומרת מהר וכולם מסתובבים ומסתכלים. "מה זה?"
"לא יודע, ועדיף שלא נשאר לגלות" הוא אמר ופנה לכיוון הדלת שהתרחקנו ממנה בלי ששמנו לב, הדלת הייתה פתוחה אבל רחוקה מאיתנו התקדמנו לכיוון הדלת לאט מנסים לא למשוך צומת לב.
הדלת הייתה פתוחה ההינו צמודים אחד לשני מתקדמים בצעדים קטנים.
"תיזהרו!" מאט צעק ודחף אותי ואת אלכס אחורה, זאב ענקי קפץ מתוך היער, היו לו עניים צהובות בולטות, ושיניים גדולות.
"הם עומדים לתקוף!" מאייק אמר בקול אטום אבל יחסית רגוע.
אחד מהם קפץ לעברנו ונרתענו כולנו לאחור, הוא היה נראה כמו זאב רק הרבה, הרבה יותר גדול מזה השיניים שלו היו גדולות וחדות והפה שלו היה גדול, העיניים הצהובות של החיה בלטו.
"מה זה הדבר הזה?" אני שואלת בקול לחוץ.
"זאב" מאט אומר מהר.
"זה הגודל של הזאבים ברוב העולמות שלנו אלה" אלכס אומרת ולא מסירה את העיניים ממנו.
אלכס הסתובבה לאט ונראתה המומה נרתע לאחור ונתקע באדמונד. "יש לנו בעיה" היא אומרת בקול רועד ולא מסתובבת. אני מסתובבת ואדמונד איתי, מאייק מסתובב קצת ומפנה את המבט לאחור וגם מאט.
אנחנו רואים את הדלת סגורה ואחד הזאבים עליה.
"הם עומדים לתקוף" מאייק אמר שוב. "אנחנו לא נוחל להלחם נגדם!" הוסיף. עוד כמה יצאו מהיער וההינו מוקפים.
"תן לי לנחש הם אוכלים בשר?" אני שואלת, שאלה רטורית. ראיתי כמה מהם מתכוננים לזינוק.
"מה עושים?" אלכס שאלה בלחץ והזאב זינק.
"העלמות עכשיו!" מאייק אמר ונעלם פתאום. והזאב נחת על האדמה כשלא היה שם כלום, הוא היה קרוב אלינו מאוד.
"איכס זה מסריח!" אני אומרת והולכת לאחור מרוב הסירחון.
"ככה זה בדרך כלל, הזאבים אוהבים את הריח של הערפדים, זה מגרה אותם ואותנו זה מרחיק" מאט אמר וגם הלך לאחור. 
אחד מהם קפץ לכיוון אלכס היא צרחה והתכופפה. "אלכס היד שלך עכשיו!" אדמונד אמר ואלכס תפסה לו את היד כשהיא הייתה על האדמה ושניהם נעלמו. מאט לקח לי מהר את היד ראיתי את זאב קופץ אבל הוא נעלם פתאום. לא אנחנו נעלמנו. נפלנו מגובה על האדמה והתחלתי להתגלגל ללמטה ניסיתי לעצור אבל לא הצלחתי, נעצרתי לפני תהום גדולה, הייתי ממש על שפת הצוק. נשפתי בכבדות, מנסה לנשום בקצב רגיל, אני קמה לאט, לא לגמרי ומתקדמת קדימה. קמתי שכבר לא הייתה לי סכנה להתגלגל, הזדקפתי לאט.
הכול קרה מהר מידי וגרם לי לסחרחורת וחוסר הבנה מוחלט, לקח לי זמן עד שהתחלתי לחשוב שוב.
מאט?" אני שואלת בכבדות ומסתכלת סביבי.
"אני כאן!!" אני שומעת אותו מכיוון התהום אני מתקרבת לאט ורואה אותו תלוי מחזיק בכמה אבנים. "תלכי אחורה שלא תפלי!" הוא אומר בקול גבוה ומסתכל עלי מלמטה.
"שאני ייפול?! אתה מסכנה ליפול עכשיו!" אמרתי לו והתכופפתי מעט.
"לכי אחורה אני יסתדר!" הוא אמר והסתכל עלי. "סמכי עלי" הוא אמר בקול שקט יותר, הזדקפתי והלכתי אחורה. פחות מדקה ראיתי אותו על שפת הצוק מתקדם לכיוון שלי בזחילה הוא מתרומם לאט ונותן חיוך.
"ואו!!" הוא אומר בקול גבוה. "בואי נעשה את זה שוב!!"הוא אומר ומחייך.
"אתה לא נורמאלי!" אני אומרת ונותנת גם חיוך. הלכנו מעט עד שהקרקע התיישרה לגמרי והתיישבתי על אבן.
"אני לא מבינה, למה לא נעלמת לבית ספר?" אני שואלת.
"העלמות לא עובדת דרך עולמות, רק בעולם שאת נמצאת בו" הוא אומר ומכווץ את האף. "יורד לך דם" הוא אומר ומכווץ את הפרצוף ומסתכל למרפק שלי. אני מסובבת את היד ואני רואה שפשוף.
"וואי" אני ממלמלת ולוקחת עלה.
"לא!" הוא אומר מהר. "על תעשי את זה, זה מסוכן!" הוא אומר במהירות.
"למה?" אני שואלת מבולבלת ומסתכלת עליו.
"החיות האחרות יריחו את זהו ירדפו אחריך" הוא אומר ואני עוזבת את העלה. "נמצא איזה אגם או נחל, אז תשתפי את זה" הוא אומר ומתיישב.
"מה עם האחרים? אלכס מאייק אדמונד?"
"אני לא יודע…הם גם נעלמו" הוא אומר בקול שקט.
"אבל…אתה לא יכול לעשות איתם טלפתיה או משהו?"
"את לא יכולה לעשות איתם טלפתיה?" הוא שואל אותי חזרה.
"אני לא שולטת בזה" אני אומרת בקול גבוה טיפה.
"אל תשכחי שגם אנחנו תלמידים גם אנחנו לומדים, וזה לא עובד למרחקים גדולים"
"אז..הם יכולים להיות בצד השני של הכוכב?!" אני שואלת לחוצה.
"יכולים, אבל אני לא מאמין…כנראה כמוני שההינו בסכנה והיינו צריכים לחשוב מהר לאן להעלם בעולם הזה…אני לפחות חשבתי יותר עמוק ביער אבל לא מקום מדויק כי אני לא מכיר את היער או את העולם" הוא אמר מבולבל והשתתק. "לא יודע בדיוק מה חשבתי רק חשבתי להעלם משם כמה שיותר מהר, ובחשיבה כזאת לא נעלמים למרחקים" אמר יותר בטוח בעצמו.
"ואנחנו לא יכולים להעלם עכשיו לקרחת היער ההיא? איפה שהדלת?"
"עכשיו לא, הזאבים עדין שם ואני ואת חלשים מידי" הוא אומר ומרים מבט. "וכנראה גם האחרים, וגם אנחנו לא יודעים בדיוק איפה זה"
"הבנתי, הרבה סיבות" אני אומרת ומתנשפת. "מה עושים עכשיו?" אני שואלת ומרימה מבט למאט.
"נחים, ומחפשים את האחרים" הוא אומר ומתיישב על האדמה ונשען על הדשא. אני עושה כמהו.
"כמה זמן לא ישנת?" אני שואלת בקול שקט, כשאני רואה אותו עם עיניים סגורות.
"ארבעה ימים" הוא אומר בקול שקט ועייף. אני שותקת ונותנת לו לנוח.