בית ספר לערפדים פרק 8

"למה את פה לבד?" אלכס דיברה איתי סופסוף אחרי שלא החליפה איתי מילה כול היום.
"אז את מדברת איתי?"
"לא אמרתי שלא.."
"אז מה זה היה ההצגות האלו כול היום?"
"לא הצגות..פשוט..עזבי לא חשוב אני מצטערת" היא אומרת נבוכה.
"זה בסדר"
"נרגעת מאתמול?" היא שואלת ומתיישבת ליידי.
"אני..אשמח עם לא תזכירי לי את זה עוד" אמרתי והשפלתי מבט.
"אוקי..מקובל עלי" היא אמרה בהקלה.
"אלה? אני יכולה לספר לך משהו?"
"ברור"
"אוקי.." היא אמרה ונשמה עמוק. "זה..סיפור ארוך עם יש לך סבלנות"
"כולי אוזן"
"זה…הסיפור אמ…" היא אומרת בגמגום.
"מה יש?"
"אני לא כול כך יודעת איך להתחיל את זה שתביני..אני פשוט רוצה להסביר לך למה הייתי היסטרית אתמול משטות כזאת" היא נשמה עמוק. "אוקי אני יתחיל מהתחלה…ההתחלה היא לפני שהייתי ערפדה" היא אמרה בהיסוס ובכנה אותי.
"את…לא היית ערפדה? זאת אומרת הפכת להיות ערפדה?"
"כן..משהו כזה…אני מאטלנטיס חייתי שם בתור אלפית" פחדתי לשאול מה זה באמת אלפית, אבל זה מסוכן יכול להיות שאני אמורה לדעת עם אני באה מאוקסימרון. "אני הפכתי לערפדה שהייתי בת 200 " היא המשיכה. "תמיד פחדתי מערפדים, תמיד התרחקתי מהם, טוב לא רק אני, היינו האוכל שלהם את יודעת.." הנהנתי. "אבל…באיזה שהוא מקום תמיד רציתי להיות חלק מהם,חלק מהערפדים,הדפתי את זה מאשר אלפית."
"מה רע בלהיות אלף?"
"יותר מידי חלשים, בקושי יש כוחות רק חולשות, אנחנו לא אוכלים בשר, אין לנו מהירות או כול כוח אחר, אנחנו פחדנים ומתחבאים מכול דבר שאוכל בשר, אפילו יצורים קטנים מאיתנו, רק דבר אחד היה לנו וזה היופי וזה גם חיסרון היופי של האלפים זה משך את הטורפים, את מבינה אין שום דבר טוב בלהיות אלף!" היא נשמה עמוק ובחנה אותי. "את שונאת אותי?" היא אמרה בקול רועד בפנים דואגות.
"מה פתאום! למה שאני אשנא אותך?!"
"כי הייתי אלפית! הייתי המזון שלך! זה למה…זה לא מספיק לשונא אותי?"
"אני לא שונאת מישהו בגלל מה שהוא היה, וגם עם עכשיו היית אלפית, לא הייתי שונאת אותך רק בגלל שאת…." היה לי קשה להמשיך לא ידעתי איך להגיד.
"ואוו אלה אין לי מילים את..מקסימה"
"תמשיכי?"
"כן…בכול מקרה, שיצאתי פעם לאגם שיש אצלנו באטלנטיס ראיתי שם ערפד, הוא ויתר לי הוא אמר לי שאני יכולה ללכת, ראיתי שהוא באמת מתכוון לזה, שהוא לא מתכוון לתקוף אותי, אז לקחתי אומץ וביקשתי ממנו לשנות אותי" היא סיפרה וראיתי שהיא הייתה כול כך בתוך הסיפור ראיתי את התמונות בעניים שלה.
"הוא לא הסכים בהתחלה" היא המשיכה ולקחה נשימה. "הוא אמר שהוא גם ככה מוותר לי, הוא איים עלי שעם אני לא אסתלק משם הוא יחזור בו ויוכל אותי, אבל לא פחדתי, לא הפעם אמרתי לעצמי, 'תוכל!' אמרתי בצעקה כול כך ברורה. 'עדיף לי הידיעה שתוכל אותי מאשר הידיעה שמחר בבוקר אני יקום ויראה את עצמי כאלפית' הוא היה המום כשאמרתי את זה. הוא לא הבין 'את מטומטמת' הוא אמר לי ישירות והתקרב, לא זזתי אפילו לא טיפה התחננתי, התחלתי לבכות שעם הוא לא משנה אותי אז שיהרוג אותי, כול כך שנאתי את העובדה שהייתי אלפית! הוא באה ללכת הוא לא הסכים אז פיתיתי אותו לנשוך אותי חתחתי לעצמי את היד בדיוק לפני שלא ראיתי אותו הוא עצר והסתובב ראיתי את העניים שלו, כאן כבר התחלתי לפחוד, אבל לא זזתי מהמקום הוא היה קרוב עלי כול כך. 'אל תבואי עלי בטענות אחר כך' הוא לחש לי באוזן ונשך אותי"
"באוזן?"
"כן." היא צחקקה. "הודעתי לו והוא הלך מאז לא ראיתי אותו עד ש…" היא הפסיקה והסתכלה עלי.
"עד שמה?"
"עד שהגעתי לבית ספר הזה" היא אמרה ונשמה עמוק. הייתי המומה.
"מי זה?" שאלתי יישאר.
"מאייק" היא אמרה מגמגום.
"מאייק?" חזרתי אחריה בשאלה.
"הוא מהכיתה המקבילה…הזה עם השיער השחור והפסים האדומים" היא אמרה ונתנה מבט לעברו. היה לו פנים יפות אבל חיוורות, הכי חיוורות שראיתי כאן, הוא היה נראה חזק ו..מרשים אני חייבת להודות.
הסתכלתי עליה והיא הסמיקה.
"את..מאוהבת בו!" אני אומרת ישירות היא השפילה מבט והסתירה את הפנים בידיים. "אוי אני מצטערת אני לא יגיד את זה שוב מבטיחה ו..זה גם לא יצאה ממני"
"זה בסדר אני סומכת עליך..בגלל זה סיפרתי את זה לך"
"ורגע..הוא יודע שזאת את בכלל?"
"אני לא באמת יודעת עם הוא יודע..את מבינה עם אלף משתנה לערפד עוברים בו בחיצונית הרבה שינויים, אבל אפשר לזהות עם רוצים" היא אומרת מאוכזבת.
"את לפחות בקשר איתו?"
"אני..לא מסוגלת! אני רק מתקרבת אליו ואני עומדת להתעלף!"
"אני יעזור לך..אני לא יודעת איך עדין, אבל אני יעזור לך"
"תודה אלה אין עליך!"
"אלכס..איך ההרגשה להפוך לערפד זה כואב?"
"לא..קצת אולי, אבל זה מהקור את פשוט מרגישה כאילו כולך הופכת לקרח ומרוב שזה קר זה כואב קצת, את מרגישה כאילו הדם שלך נהיה קפוא ..לוקח זמן להתרגל לזה אחרי הנשיכה זה הכי קר אבל אחרי שעה את פשוט מרגישה שכול הזמן קר לך בדם זה מציק וזה מעצבן אבל מתרגלים, התרגלתי אחרי חודש וכמה ימים" היא חיבקה אותי פתאום. "אלה אין לך מושג כמה עזרת לי! כמה אני שמחה שסיפרתי לך, אף פעם לא סיפרתי את זה למישהו אף פעם! וכול כך פחדתי לספר את זה פתאום ואת מגיבה בצורה…שאף ערפד לא היה מגיב ככה!" היא אמרה וחיבקה חזק, החזרתי לה חיבוק.
"ברור..מתי שאת צריכה אלכס..אבל אני לא מבינה למה בכול זאת היית היסטרית אתמול"
"אה כן..המנהל יודע שהייתי אלפית ואלף שהשתנה לערפד יכול להשתנות חזרה, עם זה ערפד מספיק חזק הוא יכול לשנות אותי חזרה, והמנהל בטוח יכול, והוא יעשה את זה עם אני יעשה כאן בעיות!"
"מה פתאום! אני לא מאמינה רק בגלל שהיית אלפית!? בחיים לא! את בדיוק כמו כול ערפד כאן! עם תתפסי על משהו מגיע לך עונש רגיל כמו שמגיע לכול ערפד רגיל" אמרתי והשתחררנו מהחיבוק. היא בהה בי המומה ובעניים שלה היו דמעות ושוב חיבקה אותי.
"אני מבטיחה שבפעם הבאה אני לא אברח אני יעזור לך איפה שזה לא יהיה ומה שזה לא יהיה אני חייבת לך!"
"לא.." אמרתי בקול רועד. "אף פעם אל תרגישי חייבת לי, עם את עוזרת לי אני רוצה שתעזרי לי כי את רוצה לא כי את צריכה.." היא השתחררה מהחיבוק וחייכה.
"אין עליך" היא אמרה ונגבה שתי דמעות שירדו לה.
"למה את בוכה?" אני שואלת ומגחכת.
"לא יודעת מאושר כנראה..אני מרגישה מטומטמת.."
"יופי..עכשיו אנחנו פייטים.."
"פייטים?" היא שאלה בבלבול.
"את לא יודעת מה זה פייטים?"
"ל-א.." היא אמרה וציפתה לתשובה.
"שווים, עכשיו אנחנו שווים, אתמול אני הרגשתי מטומטמת היום את, אנחנו שווים"
"נשמע הגיוני..סלנג מאוקסימרון?"
"כן.." אני אומרת בחיוך.
"אוקסימרון.." היא חוזרת ובשקט. "את תספרי לי את הסיפור שלך אלה?"
"יום אחד..כן, אני מבטיחה"
"כשתהיה מוכנה." היא אמרה בחצי חיוך. "אני חושבת שהברזנו מהשיעור" היא אומרת וצוחקת.
"את חושבת?" אני צוחקת אחריה.