בית ספר לערפדים פרק 6

שלוש שבועות לפני (שהגעתי לבית ספר)
המחשבה הראשונה שאני קמה בבוקר זה…מי כיוון את השעון המעורר?
אני מחבה את השעון וקמה בייאוש מתלבשת מהר עם בגדים זרוקים כרגיל.
אני שותפת פנים ועוברת לי המחשבה של 'איפה היום הוא יפגוש אותי' , 'כמה הוא יציק לי?'
אני יוצאת מהבית בשקט כדי לא להעיר את אמיליה.
"בוקר טוב" אני שומעת מאחורי בדרך לבית ספר.
"בוקר" מלמלתי עצבנית.
"ואוו את כבר לא מופתעת לראות אותי!" הוא אמר בחיוך והתקרב עלי.
"כן התרגלתי.."
"אמ..זה טוב"
"טוב?! שמע אדמונד נמאס לי לגמרי! אני לא הולכת לבית ספר הזה שאתה רוצה שאני ילך רק כי אתה רוצה או חושב שיהיה לי טוב שם!, טוב לי איפה שאני אף פעם אני לא מרגישה שמשהו חסר לי, אז באמת אתה מבזבז את הזמן שלך כי זה לא יקרה.." אני אומרת ונעצרת במקום.
"זה לא סתם בית ספר" הוא אומר בכעס.
"כבר שמעתי את זה אבל שאני שואלת אותך מה זה הבית ספר הזה אתה לא אומר, אז אני לא הולכת לשם וזהו, וכול העניין הזה פשוט מגוחך!"
"אוקי אני יספר לך.."
"דבר.."
"זה לא לכאן" אני מגלגלת עניים וממשיכה ללכת."חכי! תפגשי אותי היום ב.." הוא שתק וחשב ואני מחקה להמשך.. "את יודעת מה אני יבוא אליך לחדר היום בערב מה את אומרת?"
"זה מגוחך…איך בדיוק תבוא אלי?"
"כמו בפעם הראשונה, דרך החלון"
"אתה צוחק עלי נכון? אני גרה בבנין בקומה ה 7!!"
"אני יודע, זה כבר דאגה שלי אוקי?"
"נראה.." אני אומרת והולכת מהר יותר הוא נשאר במקום כשאני מסתובבת אני לא רואה אותו כבר. בסוף אני יחשוב שאני רק מדמיינת אותו ואני משתגעת!

אני חוזרת הביתה ורואה את אמיליה בסלון.
"היי" אני אומרת בחיוך.
"את זוכרת שאת מרותקת נכון?!" היא אומרת בכעס וקמה מהספא.
"כן! אני זוכרת"אני אומרת בכעס חזרה והולכת לחדר.
"ושלא תחשבי אפילו על משהו להתחמק מזה ילדה!" אני סוגרת את הדלת בטריקה ושמה מוזיקה חזק ככה שאני לא יכול לשמוע אותה עם היא תגיד משהו. אני נשכבת על המיטה ולא מזיזה את המבט שלי מהשעון… 15:30 …15:55 ….16:20…17:10 .. 18:05 , פורשת הולכת לאכול בתקווה שאמיליה לא תהיה שם, אבל היא שם, בזמן האחרון אנחנו רבות הרבה יותר מידיי.
אני מכינה לי פסטה בקערה ולוקחת לחדר. בני ובין אמיליה לא עבר אפילו לא מבט. אני חוזרת לחדר ורואה את אדמונד שם. אני נבהלת וכמעט מפילה את הקערה אבל מתאפסת.
"איך אתה עושה את זה?!" אני אומרת וסוגרת את הדלת. הוא מסתכל בחיוך משועשע.
"בתאבון" הוא אומר. ומפנה מבט ומתחיל לחטט לי בדברים. אני מתיישבת על המיטה מניחה את הקערה על השידה ומדליקה את המוזיקה כדי שאמיליה לא תחשוב דברים… ותבוא לבדוק.
"אני מקשיבה…" אני אומרת בקול כבד.
"אוקי…מה את רוצה לדעת?"
"מה מיוחד כול כך בבית ספר הזה?"
"איך אני אומר לך את זה בעדינות?.. זה בית לערפדים!" הוא אמר ישירות והמשיך להסתכל ולחטט לי בדברים כאילו אמר משהו רגיל.
"חה!!! זה התירוץ שלך כדי לא לספר לי את האמת!?" אני אומרת ופורצת בצחוק.
"זאת האמת" הוא אמר בקול שקט ובכן אותי.
"מרגש" אני אומר בציניות ושמה יד על הלב. "עכשיו שסיפרת לי אתה יכול לצאת לי מהחיים?!" אני אומרת בטון גבוה יותר.
"למה את לא מאמינה לי?" הוא שואל בקול שקט ותמים.
"למה לי כן להאמין לך?!" אני אומרת בצחוק. "אתה שומע בכלל מה שאמרת? אין דבר כזה ערפדים!"
"אז מה אני…ברווז?"
"אמ.."
"מה?"
"אני יותר חשבתי לכיוון של צפרדע, אבל גם ברווז מקובל עלי"
"זה לא מצחיק! זה האמת!"
"אוקי…תוכיח"
"מה?"
"עם אתה כול כך מתעקש על זה אז תוכיח, תגיד תודה שאני נותנת הזדמנות בכלל להוכיח!"
"זה לא ככה..כמו בסרטים!"
"לא אכפת לי איך זה,תמצא דרך להוכיח תוציא שינים או משהו! לא יודעת!לא אכפת לי, רק תסיים עם מה שאתה רוצה לספר ולהראות לי ותלך!"
הוא היה עצבני עכשיו, ונשם עמוק. "אוקי" הוא אמר. "בואי החוצה."
"אסור לי לצאת"
"לא אמרתי מהדלת.." הוא אמר בחיוך ופתח את החלון.
"תקשיב לי קופיף אני לא יודעת איך אתה מצליח לעלות ולרדת מהקומה ה7! וזה לא כול כך אכפת לי, אבל אני לא הולכת לקפוץ, שיהיה ברור!"
"אני יחזיק אותך אני מבטיח"
"אהה, עכשיו אני קופצת הבטחת!" אמרתי בציניות וסגרתי את החלון.
"את רוצה הוכחה לא?"
"הוכחה שתשאיר אותי בחיים!"
"אוקי, קפיצה מהחלון לא תהרוג אותך.." הוא פתח את החלון והשיט יד. "את יודעת מה, תראי אותי קופץ וחוזר לכאן, אחרי זה תסמכי עלי?"
"קודם מעשים אחר כך תוצאות" אמרתי, הוא הגיב בחיוך גדול העביר רגל אחת על החלון וקפץ. "אני סתם צחקתי!" צעקתי בבהלה ופחדתי להסתכל למטה, העברתי את הראש לאט מעבר החלון, וראיתי אותו מסתכל עלי מלמטה וצוחק. "זה לא מצחיק!" אני אומרת בכעס.
"אני צריך גם לעלות או שאת קופצת?"
"אני..לא חושבת שאני יכולה לעשות אותו הדבר." אני אומרת בהיסוס.
"זוזי אחורה" הוא אומר ואני זזה צעד אחורה. ואחרי שנייה אני רואה אותי מנתר מעל החלון לתוך החדר.
"עכשיו את מאמינה לי?"
"מה שיש לך אומץ..כן"
"איזה בן אדם רגיל ראית שהוא עושה דבר כזה?!"
"להתחיל ברשימה?.."
"אז למה כול כך נבהלת?" הוא שואל מבולבל.
"אמרתי שראיתי לא אמרתי שעשיתי או אהבתי את זה.." אני אומרת ומשפילה מבט. הוא מושיט לי יד.
"תחזיקי בי אני מבטיח לא לעזוב" אני לוקחת נשימה ומושיטה לו יד.
"אין לי מושג למה אני סומכת עליך, אבל אל תגרום לי להתחרט על זה אני מזהירה אותך.."
"מבטיח" הוא אומר בקול רגוע. תוך שנייה אני על הגב שלו ותוך שנייה אני מסתכלת דרך החלון שרגל אחת שלו על החלון מוכן לקפיצה.
"אני לא בטוחה ש.."אני אומרת בקול רועד.
"תעצמי עניים" הוא אומר מהר ולוקח תנופה. אני עוצמת עניים חזק וכשפתחתי אותם הוא כבר הוריד אותי מהגב שלו שהיינו בקרקע. ירדתי לאט המומה מסתכלת למעלה ורואה את החלון של החדר שלי פתוח.
"אוקי…פעם הבאה בנג'י?" אני אומרת ונושמת עמוק.
הוא גיחך טיפה. "תגידי לי מתי ואיפה אני שם.." החזרתי חיוך ומחקתי מהר. "את באה?" הוא אומר ופונה אל יציאה מהרחוב.כבר כמעט שכחתי למה קפצתי מהחלון ולמה כול זה.
"איך תוכיח לי?" אני שואלת בזמן שאנחנו הולכים לכיוון היער.
"אני יראה לך כמה פעלולים"
"אני שונאת קרקס" מלמלתי והוא חייך. הגענו לקרחת יער קטנה התיישבת על אבן, הוא עמד באמצע קרחת היער בפנים משועשעות.
"זה אימון טוב בשבילי" הוא אמר בחיוך משועשע וקפץ גבוה למעלה,לשמיים,עד שכבר לא יכולתי לראות אותו…