בית ספר לערפדים פרק 3

אני קמה מהמיטה הקשה ומבינה שלא ישנתי כול הלילה, רק חשבתי על אמיליה.
לא עצמתי עין, אפילו לא לרגע. אני קמה ורואה שהחלון פתוח, אני מנחשת שאדמונד פתח לי אותו אתמול. בהיר היום, אבל קר, מפתיעה אותי מחדש כול פעם שהפוך כאן, כשקר יש שמש כשחם יש עננים וגשם. הריח עכשיו דומה לריח האביב, נראה כאילו כול יום הוא עונה חדשה.
אני קמה ולוקחת מגבת מתקלחת מהר במים הקרים (לא מצאתי מים חמים) ומתלבשת בתלבושת בית הספר, אני מסתכלת במראה,ואני נראת חיוורת כי לא ישנתי כול הלילה. אולי זה טוב אני יותר דומה להם עכשיו. אני מסתכלת על השעון ומערכת השעות והלימודים מתחילים עוד רבע שעה. אין לי תיק אין לי מחברת, אני לא יודעת עם צריך ומה. אני יוצאת מהחדר ואדמונד מחקה במדרגות.
"עם הייתי צריך לחקות לך עוד קצת הייתי שוקל להתאבד כבר עכשיו!" הוא אמר לי בנזיפה בזמן שהוא קם.
"בוקר טוב גם לך" אמרתי והתחלתי לרדת במדרגות לאט,
"האמת זה לילה" הוא אמר ונתן קפיצה קדימה כדי שיהיה לפני, והסתכלתי עליו במבט של בוז.
"לילה?" אני אומרת והוא נעצר מול דלת היציאה לא נותן לי להתקדם.
"עם את מחשבת את זה לפי שעות כדור הארץ, זה לילה עכשיו שם"
"זה תלוי איפה לא?"
"איפה שאת גרה"
"אני לא מבינה כאן זה לא..כדור הארץ?"
"אמ…זה לא ברור כול כך, אבל יכול להיות" הוא אומר בחיוך עקום. "בכול מקרה, במשך היום את נצמדת עלי" הוא אמר ובא לצאת. "בלי לשאול שאלות" הוא הוסיף מהר כי בא לראות שאני רוצה לדבר.
"זה לא שאלה.. לא זכור לי שאמרו שתהיה השומר ראש שלי"
"אוקי, בסדר רק אל תבואי אלי אחר כך ותתלונני שרוצים לאכול אותך" הוא אמר בחיוך גדול, ובי עברה צמרמורת.
"בסדר! אני לא יגיד כלום!" הוא הגדיל את החיוך שלו.
"יופי ככה אני אוהב אותך" עשיתי פרצוף ויצאנו. חלק מהחדרים היו פתוחים וראו מה הולך בפנים, חלק מהתלמידים רק התארגנו וחלק היו כבר בדרך ליציאה כמונו, ובי לא הפסיקו להסתכל, במבט בוחן חלק התרחקו חלק התקרבו אלי, לא שמתי לב עם זה בכוונה או לא, ואני רק משפילה מבט ואדמונד מאחורי.
לא היה כאן הפרדה של בנים בנות, היו חלק שהיו באותו חדר. כשהגענו לדלת, היה ערפד שחייך לאדמונד, לא שמעתי עם הוא אמר לו משהו בכלל.
"שתוק" אדמונד אמר יצאנו.
"מה קרה?" שאלתי אותו אחרי כמה צעדים שהתרחקנו מהחדרים.
"כלום" הוא אמר בקול קר, והתחיל ללכת הליכה מהירה יותר. הוא פנה לכיוון שלא לבית ספר פתאום.
"לאן הולכים?" שאלתי וניסיתי להיות בקצב הליכה שלו. הוא נעצר פתאום ולא הגיב.
"מה את אוכלת בדרך כלל?"
"אמ..לא יודעת אוכל רגיל"
"אצלנו זה לא רגיל,תגידי!" הוא אמר בעצבים.
"אני לא רעבה אני לא אוכלת ארוחת בוקר בדרך כלל"
"כרצונך" הוא אמר והסתובב לכיוון בית הספר.
כשנכנסנו לבית ספר, הוא עצר אותי בפרצוף מודאג.
"חכי" הוא נעצר במקום ודחף אותי לקדימה. "כשהחניך ישאל אותך מאיפה את…"
"חניך?" אני שואלת לא מבינה על מה הוא מדבר פתאום.
"המורה! כשהמורה ישאל אותך מאיפה את אומרת שאת מאוקסימרון ואת בת…בת כמה את?"
"16, מה ולמה?"
"עדיף שלא ידעו שאת מכדור הארץ,זאת אומרת בת אנוש"
"אבל…חשבתי שאתם יכולים לא יודעת, להריח?"
"אנחנו כן אבל לא רק בני אדם, ככה שיהיה לך ריח שונה, אבל לא ידעו שאת בת אנוש וחוץ מזה אל תשכחי שאת חצי.."
"חצי בת אנוש, אני יודעת"
"אל תשכחי את מאוקסימרון אוקי?"
"אוקי, ועם ישאלו עיר או דברים כאלה?"
"באוקסימרון אין ערים, אז זה בסדר"
"והגיל?"
"רק תגידי שאת מאוקסימרון זה הכול לאי ותר מזה!"
הגענו לכיתה מהר. התיישבתי במקום שאדמונד הורה לי ולא אמרתי מילה.
שמעתי כמה ילדים מתלחששים מאחורי, ולא שמעתי מה בדיוק.
המורה נכנס לכיתה וכולם התיישבו יישאר, הוא שם את הדברים על השולחן ובהה בי, בעלתי רוק והיה לי צמרמורת.
"והתלמידה החדשה?" הוא שאל והסתכל עלי.
"א-אלה, אלה קורטז" אמרתי בגמגום ונשמתי עמוק.
"אישור?" הוא אמר והמשיך להסתכל עלי. הוצאתי את האישור מהתיק שהמנהל נתן לי וקמתי והבאתי לו את זה. הוא הסתכל באישור והנהן, שם על השולחן והסתכל עלי שוב.
"מאיפה את?"
"אוקסימרון" אמרתי,ניסיתי בביטחון.
"אמ..מעניין, את יכולה לשבת" הוא אמר וניגשתי למקום, בדרך ראיתי תלמיד שיושבת מאחור מסתכל עלי בהתעניינות, הוא היה שונה מאחרים,שיער שטני עם עניים כחולות, הייתי מאופנת מהמבט שלו, הוא היה נראה בדיוק כמו הערפדים שבספרים, ובסרטים כמה שהם יפים וצורת הגוף שלהם מושלמת.
אני משפילה את המבט מהר ומתיישבת במקום, היה לי הרגשה שהוא ממשיך להסתכל עלי, ככה הרגשתי כול השיעור לא יכולתי להתרכז לא היה לי מושג על מה המורה מדבר או מספר. הייתי מרוכזת מידיי בלהביט לאחור ולראות עם הוא עדיין מסתכל עלי, כול פעם הוא הסתכל עלי ולא הפנה את המבט שלו שראה אותי מסתכל עליו. השיעור נגמר וכולם כמו מהמקומות, והוא עדיין המשיך להסתכל עלי.
"מה קורה מאט?" אדמונד שואל פתאום ופונה לתלמיד מאחורינו שבהה בי.
הוא מסובב את המבט לאדמונד מהנהן וקם מהמקום ויוצא מהכיתה.
"מי זה?" אני שואלת את אדמונד.
"סתם אחד, לא מישהו חשוב, בואי"
שאר היום עבר לי מהר, לומדים רק 5שעות ביום ואז משוחררים. כולם הלכו לאכול עכשיו גם אדמונד, גם אני בהתחלה אבל הלכתי כשראיתי את הבשר החיי לא מבושל.
אני עולה לחדר שלי ומתיישבת על המיטה נרדמת אחרי כמה דקות בגלל חוסר שינה בלילה. אחרי חצי שעה אני מתעוררת מרעש שאני שומעת בחוץ, אני קמה בעייפות ופותחת את הדלת אני רואה את מאט עומד מול הדלת שלי.
"הבהלתי אותך?" הוא שואל בחיוך ערמומי.
"טוב, אמ..כן"
"יופי זאת הייתה הכוונה, אפשר להיכנס?" הוא שאל ודחף אותי לתוך החדר בקלילות,והסגר את הדלת מאחוריו, הוא בחן את החדר ועבר אלי.
"מה אתה רוצה?" ניסיתי להישמע יציבה. הוא התקדם צעד לכיווני ואני צעד אחורה.
"עכשיו שאדמונד לא כאן אין מי שיגן עליך נכון?" הוא שאל בחיוך.
"מה אתה רוצה!?" שאלתי
"אמ..עלי את לא יכולה לעבוד כמו אל האחרים, או החניכים אני מריח אותך מקילומטרים." נשמתי עמוק וניסיתי להראות רגועה.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר"
"אה לא? באמת? חחח אל תדאגי אני לא יפגע באח אתם לא עד כדי כך טעימים כמו שאתם חושבים שאתם" הוא אמר והתקרב עלי עוד יותר הלכתי אחורה עד שנתקעתי בקיר והוא נצמד עלי, עד שלא יכולתי לזוז בלי שהתפוס אותי.
"תצא לי מהחדר"
"אל תדאגי זה יהיה הסוד הקטן שלנו" הוא לחש לי באוזן וחייך.
"תעוף מכאן לפני שאני צורחת!"
"ואז מה?" הוא צחקק. "תירגעי אני באמת לא יספר את זה לאף אחד" הוא אמר ולקח צעד אחורה הקול שלו נשמע ידידותי יותר פתאום.
"אתה לא מפחיד אותי גם עם כן"
"באמת?" הוא התקדם במהירות ונרתעתי לאחור.הוא ראה את הבהלה שלי, צחק בקול ויצאה מהחדר.