בית ספר לערפדים פרק 23

אני מתעוררת כשאני על האדמה אני קמה לאט ומתמתחת, כנראה נרדמתי גם אני.
אני רואה את מאט עומד ומתמתח, כנראה קם גם עכשיו.
"הערתי אותך?" הוא שואל ומפהק.
"לא…" אני אומרת במלמול. "חשבתי שזה היה חלום כול זה" אני אומרת בקול שקט ומסתכלת מסביב. ורק עכשיו שמתי לב איפה אנחנו באמת, הכול נראה כאן יבש לגמרי, העצים אומנם ירוקים אבל האדמה מלאה עלים יבשים ועם לא מסתכלים למעלה נראה כמו יער נטוש יער ריק.
"אנחנו נצא מפה" הוא אומר ומסתכל גם הוא מסביב. "בואי נתחיל ללכת" הוא אומר ומתחיל להתקדם לתוך היער.
"לאן ללכת?" אני שואל בלי להתקדם.
"למצוא את האחרים" הוא אומר לא מבין אותי.
"איך אתה יודע שאנחנו לא הולכים בכיוון ההפוך?"
"אני לא! אבל זה עדיף מלשבת כאן סתם ככה!" הוא אומר בקול גבוה וחצי עצבני,אני מתקדמת איתו בשקט, אנחנו הולכים והולכים בלי לדבר על כלום בלי לומר מילה, והגיע לי רגע של מבוכה והסמקה, השפלתי את מבט והמשכתי להתקדם מקווה שמאט לא שם לב לזה. אני יודעת שאני עדיין…אוהבת אותו. אני חושבת.
שמענו משהו פתאום, משהו רץ יותר עמוק ביער, הרמתי את המבט והסתכלתי לכיוון וכך גם מאט.
התחלנו לשמוע רעשים מסביבנו אבל לא ראינו כלום. אני מסתובבת ורואה חרק בגודל של חתול.
"מאט מאחוריך!" אני אומרת והולכת אחורה, מאט מסתובב מהר והולך גם הוא אחורה. "מה זה הדבר הזה?"
"אני לא יודע, אבל בואי לא נשאר לבדוק מה הוא עושה.." הוא אמר ולקח את היד שלי והתחלנו לרוץ, שמענו את זה רודף אחרינו כמה מהם, הם היו הרבה הסתכלתי לרגע אחורה וראיתי חבורה גדולה של חרקים גדולים והגברתי את הקצב."שונאת חרקים, שונאת חרקים, שונאת חרקים!!" אני אומרת בקול ומגבירה את הקצב.
נפלנו למדרון קטן והחרקים קפצו מעלינו, מאט שם יד על הפה שלי והשתיק אותי.
כשלא ראינו עוד חרקים הוא הוריד את היד.
"את יודעת להיות ממש מהירה שאת רוצה" הוא אומר ומצחקק.
"זה לא מצחיק! אני מעדיפה את הזאבים מאשר חרקים!" אני אומרת ברצינות ועושה פרצוף.
'מאייק?' אני שומעת פתאום בראש ומסתכלת על מאט.
"שמעת את זה?" מאט שואל ומסתכל עלי גם.
"כן.." אני אומרת ומתרוממת ומאט אחרי.
'מאט? אלה? מישהו!' לא שמעתי כלום פתאום.
"זה אדמונד לא?!" אני שואלת בקול.
"כן..אני מדבר איתו שנייה" מאט אומר ונראה מרוכז.
"למה אני לא שומעת לעזאזל"
"דו שיח" מאט אומר בחיוך.
"אחח" אני מתלוננת.
"הוא אומר שהוא עם אלכס והם בנחל" מאט אומר ופונה אלי סופסו אחרי שתיקה ארוכה.
"מה עם אלכס?! היא בסדר?" אני שואלת בדאגה.
"כן, היא חלשה" הוא אומר ומשתתק. "הוא אומר שנחל לכיוון השמש, זאת אומרת שאנחנו צריכים להתקדם קדימה" מאט אומר ומסתכל עלי. "אבל הוא רחוק מאיתנו כי הטלפתיה משובשת לגמרי" מאט אומר ומתחיל להתקדם. עיצבן אותי שגם אני לא יכולה לדבר איתם ניסיתי להתערב ולחשוב.
אחרי הניסיון הרביעי זה עבד. 'אדמונד אתה שומע אותי?' אני שואל בראש שלי. 'כן' אני שומעת את אדמונד ואני מרוצה מעצמי. מאט מחייך. "אתה שומע אותי?"
"כן, את לא יודעת לחסום?" הוא שואל בחיוך.
"לא" אני אומרת בקול של בוז. 'אדמונד…תספור!' אני אומרת ברשמיות.
'לספור?' הוא שואל בקול לא מבין.
'מאט אמר שהטלפתיה חלשה בגלל שאנחנו רחוקים ממכם, זאת אומרת שעם נתקדם נשמע אתכם יותר טוב ונדע איפה אתם, וגם נדע עם אנחנו הולכים לכיוון הנכון' אני אומרת או חושבת, מהר.
"אמ..לא רע" מאט אומר בקול שקט.
"אל תזלזל בי!" אני אומרת בקול גבוה יותר. "הוא סופר?" אני שואל את מאט ומסתכלת עליו.
"אנחנו מדברים" הוא אומר בקול שקט. אנחנו מגיעים לנחל אבל רואים אותו מלמעלה.
"אוקי הגענו לנחל, איך יורדים?" אני שואל ומסתכלת ללמטה. הזרם היה חזק מאוד, לפחות ככה זה נראה מכאן.
"את יכולה לקפוץ?"
"תלוי מאיזה גובה.." אני אומרת ומסתכלת ללמטה. "ולא מגובה כזה" אני מוסיפה במהירות ולוקחת צעד אחורה.
מאט מצחקק. "לבני האדם יש פחד גבהים גדול אה?" הוא אומר וצוחק צחוק שקט שגורם לי להסמיק.
"טוב..תעלי על הגב שלי אני יחזיק אותך" הוא אומר ומושיט יד.
"שמע..כבר קפצתי על גב של ערפד אחד וזה היה מבניין לא מצוק! וזה לא אומר שאני הולכת לעשות את זה פעם שנייה" אני אומרת ומתרחקת.
"אוקי..מבין את הפחד." הוא אמר בקול שקט.
"באמת?" אני שואלת מופתעת.
"כן..נלך מסביב.." הוא אומר ומתקרב אלי.
"אמ..אוקי..תודה, נראה לי" אני אומרת בחצי חיוך ומסמיקה. הוא מתקרב אלי יותר ומסתכל ללמטה.
"אני מקווה שלא תכעסי.." הוא אומר בקול שקט וחיוך קטן.
"אכעס על מה?" אני שואלת והוא מסובב את הפנים שלו אלי. הוא לוקח לי את היד ומושך אותי אליו, אני חושבת שהפנים שלי היו בצבע של עגבנייה, אבל הייתי על הגב שלו פתאום."שלא תעז!" אני אומרת בקול רועד שאני רואה רק את התהום מלפני.
"תחזיקי חזק!" הוא אומר וקופץ. אני פולטת צרחה קטנה ואני מרגישה רוח חזקה, אני מהדקת את הידיים שלי על הכתפיים שלו ומנסה להיות יציבה. הרגשתי את הנחיתה על האדמה ונפלתי מהגב שלו.
"אווץ!!" אמרתי כשנחתי על האדמה עם כול הגוף.
"אמרתי לך להחזיק חזק!" מאט אמר וצחק.
"אני אמרתי לך שאני לא רוצה לקפוץ נכון!?" אמרתי בקול גבוה וכועס.
"זה היה לוקח לנו עוד ימיים להגיע לכאן ברגל!" מאט אמר ועזר לי לקום. אדמונד היה לידי פתאום.
"את בסדר אלה?" אדמונד שאל והסתכל עלי.
"לא! הודעות לערפד הסדיסט הזה!!" אמרתי והרמתי מבט ראיתי את אדמונד מחייך ואת מאט צוחק. "אחח הלוי ש.." עצרתי את עצמי. "איפה אלכס?" שאלתי ברצינות פתאום.
"היא שם.."אדמונד אמר והסתכל לכיוון ערמת אבנים גדולה. "היא חלשה מאוד" הוא אמר בקול מודאג.
"למה?" מאט שאל נהיה גם הוא רציני.
"כשנעלמנו שנינו ההינו על הצוק הזה ונפלנו לנחל הזה, אלכס בקושי הצליחה לצאת ממנו, כשיצאנו היא הייתה חיוורת לגמרי וחלשה נורא, היא אמרה לי שמים מחלישים אותה והתעלפה, היא התעוררה לא ממזמן"
"והדופק שלה?" מאט שאל בדאגה.
"הוא היה מהיר מאוד.." אדמונד אמר והרים מבט.
אדמונד התחיל ללכת לכיוון הערמת אבנים ואנחנו אחריו. "חייבים לצאת מכאן" אני ממלמלת בדרך ושניהם רק הסתכלו עלי. ראיתי את אלכס יושבת על החול ונשענת על אחד האבנים הגדולות.
"אלכס את בסדר?" אני מתכופפת אליה ומסתכלת עליה.
"אלה.." היא אומרת בקול עייף. "אני בסדר רק קצת עייפה" היא אומרת ונראת מותשת.
"אנחנו חייבים להתקדם…" מאט אומר ומסתכל על אלכס. "אנחנו צריכים למצוא את מאייק הוא היחידי שידע איפה בדיוק קרחת היער."
"אי אפשר להעלם?" אני שואלת ומתרוממת.
"לא…אנחנו לא יודעים איפה אנחנו בכלל, ואיפה קרחת היער.."
"טוב..נתקדם…" אדמונד אומר מתכופף אל אלכס מרים אותה ומסתובב אותה על הגב שלו.
"אני יכולה ללכת לבד!" אלכס אומרת יישאר.
"כן, כמו בפעם הקודמת נכון?" הוא אומר ולא מוריד אותה.
אנחנו מתקדמים לתוך היער, נזהרים מכול דבר ונעצרים מכול רעש.
אנחנו שומעים משהו גדול פתאום סבבינו, נעצרים במקום ומסתכלים, אנחנו שומעים נשימות חזקות.
"שנרוץ?" אדמונד שואל בלחש.
"לא..זה רק יגרה את החיה" מאט אמר בחלש. אלכס ישנה נרדמה בדרך מרוב עייפות, הלוואי עלי להירדם במצב כזה. אנחנו שומעים את הצעדים סבבינו הלב שלי דפק חזק מרוב פחד שהרגשתי את הדופק כבר בגרון עולה ועולה.
אני מסתובבת כול שנייה לראות אם יש משהו מאחורי, משהו דחף אותי על הרצפה והיה עלי, הוא היה כבד כול כך שלא יכולתי לזוז, פלטתי צרחה וראיתי חייה שלא דומה לאף חייה שראיתי בחיים שלי, היה לה שתי ניבים גדולים בחוץ, היא הסתכלה עלי לשנייה ואז נשכה אותי בצוואר ולא עזבה, פלטתי עוד צרחה, הנשיכה הייתה צורבת כול כך שלא הפסקתי לרעוד בקול הגוף נהיה לי סחרחורת הרגשתי שהגוף שלי בוער שאני עולה בלהבות והכאב הזה שלא נגמר, והוכל נהיה סביבי שחור שגרם לי לרצות להגיע לסוף כבר.