בית ספר לערפדים פרק 19

אני קמה ערנית אחרי יומיים מלאים סיפורים וחוויות של ההורים שלי ושל אמיליה ביחד שלא שמעתי מעולם.
כי מעולם לא שאלתי עליהם. אם עכשיו אני מרגישה פתאום שהם חסרים לי?
לא כול כך, רק הייתי רוצה לשאול את אמא שלי דבר אחד שלא הבנתי.
היה לה בחירה, ללכת ולנקום את מוות אבא שלי וכנראה לא לצאת בחיים רוב הסיכויים, לבין להיות איתי לשמור עלי ולגדל אותי…זאת אומרת שהיא ויתרה עלי? בחרה באבא שלי? ואם כן זה דבר רע?
לא רציתי לעלות עם אמיליה את הנושא, לא רציתי לפגוע באה, לא רציתי שהיא תקבל את הרושם הלא נכון. אני יוצאת מהחדר והולכת למטבח אני רואה את השולחן מסודר עם צלחת פנקייקים ואמיליה שקמה שראתה אותי.
"את לא צריכה להתאמץ כול כך בשבילי"
"אני? להתאמץ לא בכלל, וחוץ מזה רזית והרבה!!!"
"כן…אני לא אוהבת את האוכל שיש שם"
"את לא רגילה.."
"כנראה" אני אומרת ומתיישבת.
"אני לא הולכת היום לעבודה, אז אם באה לך לעשות משהו אני אשמח"
"אמ..יש לי איזה שהו רעיון שאני אשמח עם תוכלי לעזור לי.."
"אני מקשיבה."
"אמ..הכוחות שלי, אני פשוט בפיגור אחרי כולם ואני לא מצליחה להשלים את הפאר!!"
"אוקי אני יעזור לך!"
"באמת את יכולה?! תודה את גדולה!" אני אומרת ולוקחת ביס גדול מהפנקייק.
"אמ…איזה כוחות הצלחת כבר?"
"את כולם הצלחתי במקרה…טלפתיה, העלמות..מה יש עוד?"
"העלמות?"
"העלמות..את לא יודעת? זה אחד מהכוחות הבסיסים.."
"זה חדש…"
"מה זאת אומרת?"
"פעם זה היה מהירות, עכשיו אני באמת בקושי שומעת על זה, זה הפך להיות להעלמות ואוו!!"
"מה כול כך ואוו בזה?"
"תחשבי על זה כמו טכנולוגיה אצלנו..תסתכלי 100 שנה אחרונה.. לא היה פלאפונים והמכוניות היו סוג של טרקטור היום והטלוויזיות שהיו שחור לבן עם היו בכלל…תראי את ההתקדמות במאה שנה, כמה דברים הצליחו לייצר! זה אותו הדבר תוך פחות מ 50 שנה במקום מהירות העלמות זה מדהים!"
"אני חושבת שאני מבינה" אני אומרת ומסיימת את הפנקייקים שבצלחת.
"יש לי את המקום המושלם לאימון בשבילך!"
אני מסיימת לאכול ומסדרת את השולחן.
אנחנו יוצאות מהבניין ונכנסות למכונית של אמיליה.
"חצי שעה מכאן…" היא אמרה והתניעה את המכונית.
"אמיליה? היית פעם בבית ספר?"
"כן..למדתי בו…"
"באמת?"
"זה בית ספר מאוד ישן עם הרבה היסטוריה.. "
"אוקי אולי..את מכירה אולי.."
"לא לא לא!!" היא קטעה אותי מהר. "את לא שואלת אותי כלום ואני לא עונה לך על כלום ברור?"
"למה?"
"במשך השנים למדתי שמה שצריך לקרות יקרה לטוב או לרע.."
"ועם צריך שאני ישאל אותך משהו עכשיו?"
"לא צריך! את תגלי כול מה שאת צריכה לדעת לא יותר מזה או פחות מזה ואני לא יהרוס את זה!"
"אז זה אומר שיש מה לגלות?!"
"בכול מקום יש מה לגלות.."
"הבית ספר הזה שונה הוא.."
"את תגלי עם צריך לגלות…אני לא אומרת לך כלום"
"אז את יודעת משהו!"
"אלה,דיי!"
"אוקי, אוקי… לפחות את יכולה לענות לי עם זה.."
"לא אני לא יכולה"
"אבל עוד לא שמעת את השאלה!"
"וטוב שככה בו נשאיר את זה ככה!"
"אבל זה שאלה פשוטה!!"
"יופי, זה אומר שיהיה לך קל לגלות אותה" היא אומרת בחיוך מסתכלת עלי ועוצרת את המכונית באמצע שום מקום.
"אחחח…. איזה פרנואידית!" אני אומרת ויוצאת מהמכונית. אני רואה מולי חורשה גדולה וריקה, יבשה לגמרי מצמחים אפילו לא עץ אחד.
"אני ואמא שלך היינו מתאמנות כאן לפעמיים, כשרצינו קצת לבזבז כוח.."
"לבזבז כוח?"
"היומיום הרגיל של בני האדם לא מספיק מעייף בשביל ערפדים, הוא חסר פעילות ככה שאנחנו יכולים להישאר ערים שנים עד שלוש לילות ברצף, אני ואמא שלך בזבנו אנרגיה כאן עם הכוחות היינו נלחמות אחת נגד השנייה סתם בשביל הכיף והתעייפנו מזה" היא צחקקה לעצמה.

– –

ההרגשה לשלוט בכוח הייתה מדהימה לשלוט לעבור ממקום למקום בלי סחרחורת או בחילה, למרות שלקח לי זמן עדיין, אבל הצלחתי להגיע כמעט למקום המדויק שאני חשבתי עליו. למרות שכמה פעמים נתקעתי בעץ ועיבדתי את עצמי כי בכלל לא הייתי בסביבה של החורשה אבל, זה היה שווה את זה.
אמיליה נהנתה וראיתי את זה. טלפתיה לא יכולתי לעשות איתה, לפחות ככה הסבירה לי. התיישבנו על גבעה קטנה לאכול משהו ולנוח הזמן עבר לי מהר כול כך. לחשוב שמחר אני כבר צריכה לחזור לבית ספר.
"יש..עוד משהו שאת צריכה להתאמן בו? כוח?"
"יש…איזה משהו שאני לא בטוחה שהוא כוח, ולא נראה לי שזה מהכוחות הבסיסים.." אני מסבירה בהיסוס. "אני…קרה לי שאני מבקשת משהו וזה קורה" אני אומרת ומסתכלת עליה בהיסוס.
"לא רק לך זה קרה.." היא אומרת מבולבלת.
"לא אבל..זה דברים מוזרים, הקללות שלי נו את מכירה אותם…אמרתי כזה בצחוק לאדמונד כי הוא עיצבן אותי 'הלוי ותיפול עליך דלת' כמה שניות אחרי זה נפלה עליו דלת ביקשתי שילד יחליק על בננה דקה אחרי זה אותו ילד החליק על בננה.." באותו רגע באה לי שביקשתי שכולם ידעו את האמת כמה שעות אחרי זה כולם ידעו את האמת..שאני חצי בן אדם. רק עכשיו זה באה לי וניראתי המומה יותר ממה שרציתי להראות.
"אני מבינה…למה שלא תנסי..תבקשי משהו לא מסובך ונראה עם זה יקרה.."
"אמ..אוקי….מה לבקש?"
"כול דבר שעולה לך בראש…"
"אמ..'הלוי והיית מביאה מלח'"
"למה ביקשת שאני יביא מלח?"
"חסר לי לסלט טונה מלח.." אני אומרת ומשחקת עם הסלט שבצלחת שלי. "כלום לא קרה..זה רעיון דבילי אני מרגישה מטומטמת"
"חכי כשאמרת את זה בבית ספר אמרת בקול?"
"אמרתי במלמול"
"תנסי בלב עכשיו אבל לא אותו דבר!"
"אוקי.." חייכתי קצת ואמרתי בלב.' הלוי ואמיליה תיפול מההר' אמרתי בלב וחיכיתי. "זהו ביקשתי"
"וזה קרה?"
"את רואה משהו מיוחד שקרה?"
"לא כול כך" היא אומרת ואוספת את הדברים. "בואי הולכים". אני עוזרת לה לאסוף ולוקחת עוד ביס מהסלט טונה ויורקת.
"איככככ" אני אומרת ומוציאה את הלשון."זה מלוח לגמרי!!!" אמיליה מסתכלת עלי בהלם ולוקחת ביס קטן מהסלט שלה ויורקת גם. אנחנו מסתכלות אחת על השנייה חצי ההלם ובחצי חיוך.
"אני חושבת שגילינו את הכוח המיוחד שלך…נראה לי"
"זה?"
"אני לא יודעת איך קוראים לו ספציפית אבל, בערך מבינים את העיקרון"
"אז אני מקבלת כול מה שאני מבקשת.." אני אומרת בחיוך ערמומי.
"על תחשבי על זה ילדה זה לא פועל ככה! תיזהרי עם זה הכוח שלך באמת שונה מאחרים ויכול להיות מאוד משמעותי!" היא אומרת וקמה מהמקום.
"אני יודעת.."
"עד שלא תשלטי בו לחלוטין את לא משתמשת בו ברור?"
"מה יש לשלוט כאן?" אני מגלגלת עניים.
"ביקשת שאני יבא מלח ובמקום זה יצאה שהסלט הפך למלוח לגמרי, לא יצאה בדיוק מה שאמרת…"
"אוקי! הבנתי, כנראה את צודקת.."
אני קמה אחריה ואנחנו יורדות מהגבעה ואחרי כמה צעדים אמיליה מחליקה ונופלת. היא קמה ומשפשט את הברך שלה ואני מצחקקת לי.
"מה מצחיק?"
"זה מה שביקשתי בלב" אני אומרת מחייכת והולכת מהרי יותר לכיוון המכונית.
"מה?! אוו כן תברחי כדי לך!" היא אומרת ומתרוממת.