בית ספר לערפדים פרק 17

ראיתי את מאט מזנק על אותו ערפד ומעיף אותו מחוץ לאולם.
"כולם החוצה עכשיו!" אמר פתאום המנהל בלי להסתכל עלי. ומאחוריו היו כמה מורים.
"מאט תיקח את אלה החוצה..לחדר שלה" הוא אמר והסתכל עליו. מאט ניגש אלי ונתן לי יד.
נתתי לו יד רועדת ותוך שנייה היינו באגם. בלי שיהיה לי סחרחורת או בחילה.
"את בסדר?" מאט שואל ואני כמו סתומה רק בוהה בו בלי להגיב. "אלה?"
"אני..בסדר."אני אומרת ומתיישבת על האדמה. "זה פשוט..קרה מהר..מידי" אני אומרת בקול רועד ונושמת עמוק.
"קחי" הוא מושיט לי נייר שאני ינגב את טיפת הדם שעשתה את כול המהומה הקצרה ו…זאת.
"מה עכשיו…הם ירדפו אחרי או משהו כזה?"
"לא..רק שהם יריחו את הדם שלך…חוץ מזה אין להם תרוץ מספיק טוב להרוג אותך" הוא אמר בקלות ובחן אותי. "חזרת לנשום?"
"חצי ממני" אני אומרת ומנערת את הראש."הרסתי את הנשף אה?"
"זה מה שמעניין אותך? שהרסת את הנשף? לא ש 7 ערפדים רצו להרוג אותך עכשיו?"
"7? ספרת?"
"כן.." הוא אומר בצחקוק.
חזרתי לנשום בקצב רגיל. "איך אתה יודע כול כך הרבה על בני האדם?" אני שואלת ומפנה אליו מבט עכשיו.
"סתם.." הוא אומר במהירות.
"תספר לי? בבקשה.."
" אולי זה יענה לך על התשובה גם למה אני לא כול כך מתעניין באח" הוא אומר בחיוך עצוב והלב שלי הגיב לזה בצורה היסטרית. "שלא תביני לא נכון..את מקסימה אבל..זאת לא את..זה פשוט." הוא עצר ונשם עמוק. "לפני שנתיים בערך פחות קצת..הייתה לי חברה…ממש ממש טובה, תכננו שנגדל נתחתן..כול העתיד שלנו היה לפנינו..היא הייתה החיים שלי, והיא עדיין ואני כול כך אוהב אותה" הוא אמר ועצר. שתקתי חיכיתי שימשיך. "היא לא הייתה ערפדה..היא הייתה בת אנוש שלמה…היא ידעה שאני ערפד ורק בגלל שאמרתי לה את זה היא התאהבה בי עוד יותר, חשבתי שזה ירחיק אותה ממני וטעיתי..אז היינו ביחד 5 שנים..חיכינו שהיא תגדל עוד קצת ואז אני יהפוך אותה לערפדה."
"בת כמה היא הייתה?"
"בת 15.. חיכינו שנראה באותו גיל כי היא הייתה קטנה לגילה במידות, חיכינו עד גיל 17 לפחות ואז נראה באותו גיל..אבל שנה לפני שהייתי אמור להפוך אותה היא מתה" הוא אמר והשתתק. "היא הייתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון…לפי מה ששמעתי תקפו אותה נערים גדולים ממנה, אנסו אותה והרגו אותה"
"אני..אני כול כך מצטערת" אמרתי בקול רועד.
"לא שתקתי על זה, אחרי שבוע אותם 3 נערים נהרגו..הרגתי אותם, אבל זה לא עזר בהרגשה, לקח לי קצת יותר מחצי שנה לחזור לעצמי לפחות לחלק ממה שהייתי וזהו הנה אני כאן אותו ערפד רק ממורמר שלא יכול להתאהב שוב…בגלל זה זיהיתי את הריח שלך…בגלל זה אני יודע הרבה על בני האדם…בגלל זה הכול"
"מאט..אני לא יודעת מה להגיד…אני מצטערת..אני.."
"אל תמצאי מילים סתם זה בסדר, את לא אשמה בכלום..רק עד שהצלחתי להדחיק אותה ממני את הריח שלה הכול…את הגעת…שנאתי אותך על זה בהתחלה שהזכרת לי אותה לקח לי כמה ימים לשלוט בעצמי ולנסות לא להתקיף אותך..לא כול כך הצלחתי כמו שראית בהתחלה שהתנפלתי עליך"
"כן.." אמרתי בקול שקט והשפלתי מבט.
"תביני..אני אוהב אותך…אבל לא כמו שאת אותי…"
"אתה יודע? איך?" הרמתי מבט מהיר, הלב שלי דפק חזק כל כך שנראה כאילו עניתי לעצמי על התשובה.
"ראיתי איך את מתנהגת לידי פתאום..כמעט באותו צורה שדנה התנהגה שהתאהבה בי" השפלתי מבט לא ידעתי מה להגיד…מאט מושיט יד והרים לי את הפנים שאני יסתכל עליהם.
"אני מצטער..אני יודע מה ההרגשה ואני לא יכול לעשות כלום.. אני אוהב אותך כאילו את אחותי, אבל לא יותר מזה אני מצטער…הלוי והייתי יכול לעשות משהו שישנה את זה בשבילך."
"זה בסדר.." ניסיתי להגיד בקול רגוע עצרתי את הדמעות. "אני מבינה אותך..ו..אני ילדה גדולה אני יתמודד עם זה…יעבור לי" אמרתי ונתתי חיוך מזויף שנמחק לי אחרי שנייה."פשוט..אז הייתה לי איזה שהוא תקווה לקוות שאולי באמת יכול לקראות משהו..אבל עכשיו הבנתי, ואני מבינה וזה תרוץ מספיק טוב" אני אומרת בצחקוק עלוב. הרמתי את המבט שלי וראיתי את מאט שמרחם עלי.
"אם..יעזור שאני יתרחק ממך אז אני יעשה את זה.."
"לא! לא! בבקשה לא, תבטיח לי, תבטיח לי עכשיו שכלום לא השתנה שנהיה כמו תמיד, אתה אם הירידות העלובות שלך עלי ו..אני עם העצבים שלי עליך…תבטיח לי!"
"אני מבטיח…כול מה שיעזור לך..אני מבטיח" נרגעתי נשמתי עמוק, והדמעות הגיעו אחרי כמה שניות השפלתי מבט וכיסיתי את הפנים עם השיער מקווה שזה רק דמעה שתיים שהוא לא יראה, אבל הוא חיבק אותי מייד, ונשברתי לדמעות התחלתי לבכות בכתף שלו.
"זה לא עוזר!" אני אומרת בקול לא ברור ורועד בגלל הבכי.
"מה לעשות שכן יעזור לך?"
"זה לא זה…לא חשבתי שאני עד כדי כך.." שתקתי לא המשכתי עצרתי את הנשימה מה שאני תמיד עושה כדי לעצור את הדמעות ולהתעשת על עצמי, והצלחתי. הרפתי מהחיבוק ומאט פשוט הסתכל עלי, ניגב לי את הדמעות שנשארו נתתי חיוך קטן.
"המנהל קורא לך…אנחנו צריכים ללכת"
"אוקי.." אמרתי ומאט הושיט יד. נתתי לו יד חזרה וההינו בחדר המנהל.
"תודה מאט" אמר יישאר המנהל. "אתה יכול לצאת עכשיו.."
"זה בסדר, אני מעדיפה ששאר" אמרתי יישאר.
"אובחן..אלה איך מרגישה?" פנה אלי המנהל.
"אני בסדר, תודה"
"אני חושש, שעשית קצת מהומה בנשף"
"אני מצטערת, אני לא.."
"אל..זה בסדר לא עשית את זה בכוונה. אני חושב שתצטרכי לבקר את המשפחה שלך לכמה זמן…רק כדי שהתלמידים התרגלו ויבינו.."
"אמ..אוקי"
"שלא תביני לא נכון, אני לא מסלק אותך אבל בשביל ביטחונך"
"אני מבינה"
"לכמה זמן?" מאט התערב בשיחה.
"לשבוע..היא תהיה אצל משפחתה ותחזור, מה דעתך אלה?"
"אני מסכימה"
"יופי..לכי לארוז את הדברים…מחר בבוקר תהיה מוכנה ליציאה אדמונד ייקח אותך"
"תודה, להתראות" אמרתי והסתובבתי ויצאתי מחדר המנהל.
"את בסדר?" מאט שאל אותי יישאר אחרי שיצאנו.
"אני יהיה בסדר תירגע!" אמרתי והצלחתי לתת חיוך הפעם. "אני הולכת לארוז"
"אוקי.." הגענו ליציאת בית הספר ופניתי לבנין החדרים מאט לא המשיך איתי ראיתי אותו ממשיך להסתכל עלי נתתי חיוך קטן לפני שנכנסתי ופתחתי את הדלת.
מפרט קטן אחד שחכתי, הערפדים היו שם. נכנסתי וכולם הסתכלו עלי, אף אחד לא אמר מילה, ובי עברה צמרמורת. הצלחתי לזהות רק את אלכס שהסתכלה בי בפנים מאוכזבות הפנה לי גב הסתובבה ונכנסה לחדר.
הגעתי לחדר וסגרתי את הדלת, הוצאתי את המזוודה הכחולה מתחת למיטה והתחלתי לשים בגדים.
רק עכשיו מבינה מה קרה. סיימתי לארוז השארתי את המזוודה פתוחה והתיישבתי על המיטה.
שמעתי טקטוק בדלת וחשבתי שזה אדמוד. "אלה? אני יכולה להיכנס?" אלכס שאלה בקול שקט.
"כן..כנסי"
היא נכנסה והסתכלה על המזוודה המלאה. "את עוזבת?" היא שאלה יישאר והסתכלה עלי.
"רק לכמה ימים..לנוח קצת, לעכל מה שקרה"
"אוקי…"
"אלכס..אני מצטערת שלא סיפרתי לך ו…" שתקתי לא המשכתי והיא לא הגיבה.
"זה בסדר…אני פשוט…זה בא לי בהפתעה ו.." היא נשמה עמוק. "אני לא מבינה איך לא סיפרת לי! אני סיפרתי לך שאני אלפית! אלפית! ואת לא סיפרת לי שאת בת אנוש?!"
"אני חצי בת אנוש ו..אני לא כול כך יודעת מה זה אלפית.." השפלתי מבט והסתכלתי עליה, היא נשארה באותו מקום מאז שנכנסה. "אני..לא ידעתי כלום על ערפדים או על העולמות של הערפדים עד ש…באתי לכאן, לא היה לי כוחות בכלל לא ידעתי כלום! בגלל זה הייתי המומה כל פעם מחדש" אני אומרת בצחקוק.
"לאן את נוסעת?"
"ל..לכדור הארץ, לדודה שלי לשבוע..ואני חוזרת."
"אלה, אני לא כועסת אני מאוכזבת ו..מופתעת. אבל אני לא רוצה שכלום השתנה ו..אני רוצה שנשאר חברות, אם את רוצה אחרי ההתנהגות שלי"
"אני אשמח, את החברה הכי טובה שהייתה לי באמת"
"אני הגבתי ממש לא יפה, יחסית לאיך שאת הגבת כשסיפרתי לך…"
"זה שונה..לא ידעתי מה זה אלף אפילו לא ידעתי מה היחסים של האלפים עם הערפדים…זה לא אותו דבר, ואני סולחת לך על כלום"
אלכס הלכה אחרי שעתיים על דיבורים שסיפרתי לה הכול אם דודה שלי ואיך שפגשתי את אדמונד ומה שקרה אם מאט לפני זה. החלפתי לפיג'מה ונכנסתי למיטה, היום הזה עבר סוף סוף. ומחר..אני הולכת לפגוש את אמיליה.
אוי ואבוי אני הולכת לפגוש את אמיליה!!!
המחשבה הזאת נדחה ממני מהר והמחשבות על מאט הציפו אותי, נזכרתי ברגע עם האגם והבכי פרץ שוב, אני לא מסוגלת! אני לא מסוגלת להתמודד אם זה! אני לא מסוגלת לא לאהוב אותו! נרדמתי עם עיניים רטובות וכרית רטובה.