ביתה של אלביה – פרק שני מתוך "אחרון הסירליאנים"

העייפות שהצטברה בנוגי בזמן שהשלימה את כל מטלותיה התפוגגה כשראתה את ביתה של אלביה. הבית ישב על הגדה המזרחית של הנהר שחילק את עמק דרוז'אן לשניים. מאחורי הבית החלו העצים מתעבים ויוצרים את שוליו של היער המזרחי, היכן שאיש לא העז לדרוך פרט לסבתה של אלביה.
נוגי התקרבה אל הבית שנראה בלוי ועייף. עשן לבן ודק טיפס מפיהן של הארובות האדומות.
תמיד עולה עשן מהארובות האלה, חשבה נוגי לעצמה בחיוך. משהו תמיד מתבשל שם.
היא חשה חום מתפשט בגופה כשהתקרבה אל הבית, היחיד בעל שתי ארובות בכל הכפר. היא הבחינה בסבתא דלה שהייתה עסוקה בליקוט עשבים בגן הפרא שלה שהקיף את הבית מכל צדדיו. נוגי אהבה את הגן של סבתא דלה ובילתה אינספור שעות עם אלביה בין מבוכיו. היו בו סוגים רבים של פרחים, עשבים וגרגרים, ונוגי ידעה כי סבתא דלה הכירה את שמותיהם ושימושיהם של כל אחד ואחד מהם. פרפרים ודבורים תמיד רפרפו וזמזמו בין הצמחים, ואם פסעת בין ערוגות הפרחים בשקט יכולת להיתקל בשלל לטאות צבעוניות, צפרדעים, ואפילו גמד גינה או שניים. אלביה ניסתה להסביר לנוגי פעמים רבות על שמותיהם ושימושיהם השונים של הצמחים, אך נוגי התקשתה לזכור את כולם. האמת היא שנוגי התעניינה פחות בקסם מאלביה, ופשוט אהבה את כל הסיפורים והאגדות שהלכו יד ביד עם הצמחים.
סבתא דלה הייתה מרפאה וטוות לחשים, ואנשים מכל העמק באו לשאול לעצתה ולבקש את עזרתה בכל עניין שהיה קשור לקסם.
"שלום סבתא דלה," אמרה נוגי כשפסעה אל תוך הגן, מסיטה שיחים וסלסלים שכאילו ניסו להיאחז בה.
"הו, שלום ילדתי היקרה," ענתה האישה הזקנה, תלתליה האפורים מסתירים את פרצופה הקמוט. "תמיד תענוג לראותך. כמה גדלת מאז שראיתיך לאחרונה!" היא הוסיפה, מסיטה תלתלים מעיניה. נוגי צחקה.
"זה היה שבוע שעבר, סבתא דלה," היא אמרה.
"אני עדיין סבורה כך," ענתה הקשישה, דוחפת עשבים אל כיס בקדמת סינורה שנתלה מצווארה והיה כרוך סביב מותניה. היא ניגבה עליו את ידיה והזדקפה.
""היכנסי פנימה," אמרה. "למרות שקיץ, אלביה כמובן קוראת בחדרה. יש תה שורש פיות על האש במטבח, אני תיכף אצטרף אליכן."
נוגי פתחה את דלת העץ הקטנה ונכנסה לבית. כשסגרה את הדלת אחריה, הרגישה כאילו היא משאירה את העולם שהכירה מאחוריה ונכנסה אל תוך עולם קסום ומופלא. ריח של קטורת ועשבים שונים מילא את נחיריה והיא נשמה עמוקות, לוגמת מהריח המוכר מלוא ריאותיה. היא אהבה את ביתה של סבתה של אלביה. הקירות בו היו מכוסים בשורות של מדפים. קיר אחד היה עמוס בצנצנות זכוכית בגדלים וצורות שונים. קיר אחר היה מרוצף בספרים ישנים ומתפוררים כרוכים בעור סדוק ומבריק. עשים רפרפו תמיד סביב נרות רבים שניצבו בפינות החדר ויצרו צללים שרקדו סחור סחור, מקיפים את נוגי בעודה פוסעת דרך החדר. היא הגיעה לגרם מדרגות צר וטיפסה במעלה המדרגות, מדלגת בזהירות מעל שני חתולים שחורים שהיה נדמה כאילו ישנו שם באופן קבוע. היא הגיעה לקומה השנייה ופתחה את דלת חדרה של אלביה מבלי לדפוק. אלביה הייתה שרועה על מיטתה, ראשה שעון על ידיה בעודה קוראת ספר עבה ומהוה.
"מה את קוראת?" שאלה נוגי, מתיישבת על המיטה לצד אלביה.
"אני מחפשת תיאור טוב יותר של סביבות המחייה של שושנת הנזיר," ענתה.
"את עדיין רצינית בקשר לזה?" שאלה נוגי בפליאה. היא חשבה, או אולי קיוותה, שאלביה וויתרה על חיפושיה אחר הפרח הקסום.
"בוודאי שאני רצינית," היא ענתה. "למה חשבת אחרת?"
היא התיישבה על המיטה, שילבה רגליה והניחה את הספר פתוח על ברכיה.
שיערה השחור כיסה חצי מפרצופה, חושף עין חומה בהירה אחת, גורם לה להראות מסתורית, ולפעמים אף מרושעת, חשבה נוגי. לפעמים, עורה החיוור גרם לעיניה להראות אדומות באור אחר הצהריים ונוגי וטאן התבדחו לעיתים תכופות כי הייתה מכשפה.
"חשבתי שוויתרת כי הוא צומח ביער המזרחי ואפילו סבתך לא הצליחה למצוא אותו כבר שנים. חשבתי שאולי נחפש שוב צפרדעים זוהרות, או שדוני גינה."
"סבתא זקנה מדי ובקושי יכולה לראות למרחק ובטח שלא ללכת רחוק אל תוך היער. אם אני אלך אני בטוחה שאצליח למצוא אותו," ענתה אלביה בביטחון שהדאיג את נוגי. "הספר אומר שהפרח גדל באדמה שעשירה במרבצים של אבן כחל, ומצאתי בארכיון הכפר מפת כורים ישנה שמראה מכרה כחל בדיוק בחלק זה של היער," הסבירה אלביה והצביעה על נקודה במפת העמק שהייתה תלויה על הקיר ליד מיטתה. נוגי בחנה את הנקודה וראתה כי המכרה היה ממוקם צפונית לבריכה קטנה ביער. היא ידעה כי הבריכה לא אמורה להיות כה רחוקה מביתה של אלביה כי סבתא דלה נהגה ללכת אליה לפעמים כדי לאסוף לטאות ושאר עשבים שלא הצליחה לגדל בגינתה.
"כמה זמן נראה לך שייקח לנו ללכת לשם ולחזור?" שאלה נוגי, מנסה להישמע שוות נפש.
"הייתי אומרת שלוש שעות, הכי הרבה ארבע. כבר ארזתי את ספר הלחשים שלי ליתר בטחון, את יודעת, אם אצטרך להשתמש בטוויית ירח," היא הוסיפה כדרך אגב, בוחנת את נוגי מזווית עינה.
נוגי הסתובבה והביטה באלביה, עיניה פקוחות לרווחה.
"וכבר הזמנתי את טאן להצטרף אלינו. הוא צריך להגיע כל רגע," היא הוסיפה.
נוגי מצמצה ובגרה את פיה.
"טאן בא איתנו?" שאלה.
"כן. לא הייתי בטוחה אם תבואי איתי וחשבתי שזה יהיה מעשה נבון, בשביל הגנה, את יודעת. לא יכלתי לשאול את סבתא על לחש הגנה כי היא ישר הייתה חושדת במשהו." אלביה חייכה. היא הבחינה בסערה שנאספה בעיניה של נוגי.
"הגנה? אני יכולה להלחם טוב ממנו עם ידי קשורות מאחורי גבי!" התרעמה.
"אולי את יכולה," ענה לה קול מהדלת. היה זה טאן והוא נשא בידיו זר פרחים גדול. "אבל אין לך את זה," הוא אמר, מושך את יד ימינו מהזר ושולף חרב ארוכה. להבה נצץ באור הנרות שבחדרה של אלביה, ושתיהן הביטו בה בתדהמה.
"היה לך קשה להשיג אותה?" שאלה אלביה, קופצת מהמיטה ומתקרבת לטאן. היא הניחה את אצבעותיה על הלהב הנוצץ.
"אתם תכננתם את זה?" שאלה נוגי את אלביה.
אלביה התעלמה משאלתה והעבירה את אצבעה לאורך הלהב הקר.
"לא, זה היה ממש פשוט," ענה טאן. "לקחתי אותה מסדנתו של אבי. יש לו עוד עשרים ושלוש חרבות להכין כדי לסיים את ההזמנה הזאת, אז אני חושב שהוא לא ישים לב שאחת נעדרת." הוא חייך בניצחון והיטה את החרב לכיוונה של נוגי.
הוא היה בנו של הנפח ונוגי קינאה בו מאז ומעולם על כל ההרפתקאות שעבר במסעותיו עם אביו. הוא היה נער רחב כתפיים וגבוה, עם תלתלים חומים בהירים שכיסו את עיניו הירוקות באופן תמידי.
"את רוצה לגעת בה?" הוא שאל.
"אתה אפילו יודע להשתמש בחרב?" שאלה נוגי, משלבת את ידיה על חזה.
"בוודאי," הוא מלמל. "דודי נתן לי כמה שיעורים כשעבר בכפר באביב שעבר."
דודו של טאן היה שכיר חרב שהשכיר שירותיו לשיירות משא וטאן אהב להעלותו בשיחותיהם לעיתים תכופות. הוא שיסף את האוויר עם החרב והיא רעדה בידיו.
"זהירות עם זה!" קראה נוגי, פוסעת לאחור בעוד החרב חתכה את האוויר, מפספסת את פניה במרחק שיערה.
"זה כל מה שנצטרך," הכריזה אלביה, סוגרת את רצועות תיק העור שלה.
נוגי הביטה בה, ואז שוב בטאן שזרק את החרב מיד ליד.
"אנחנו מוכרחים לעשות את זה הלילה?" שאלה. "אתם יודעים שאני חייבת לעזור לאימי בבוקר ושיש לי פי שתיים עבודה מהרגיל."
"בטח שחייבים," ענתה אלביה, תולה את התיק על צווארה ומעל כתף אחת. "לא הסברתי לך את כל זה?"
נוגי הביטה באלביה בבלבול.
"הירח הכחול!" פלטה אלביה בקוצר רוח. "את ממש סתומה לפעמים."
פניה של נוגי התכווצו בעודה מנסה להיזכר בשיחתה האחרונה עם אלביה. היא החלה להיזכר כיצד הסבירה לה כי על מנת למצוא את שושנת הנזיר יהיו מוכרחים להיכנס ליער בלילה של ירח כחול, מכיוון שהיה זה הזמן היחיד בו פרח.
"אני בטוחה שלא אמרת לי שזה חייב להיעשות הלילה," אמרה נוגי, מהדקת את ידיה על חזה. פניה החלו להתחמם והיא הביטה בטאן שהיה עסוק בהחבאת החרב בחזרה בתוך זר הפרחים.
"בכל מקרה, זה חייב להיעשות הלילה," אמרה אלביה. "אם לא אז ניאלץ לחכות עוד שבע שנים עד ליל הירח הכחול הבא, וכמו שכבר הסברתי לך, זה באמת לא אמור לקחת כל כך הרבה זמן. עכשיו כל מה שאנחנו צריכים לעשות זה לרדת למטה, לשתות תה עם סבתא, ולהסביר לה שאנחנו הולכים לנהר. בזמן שנגיע למכרה היא בטח תהיה כבר בחלום השביעי והירח כבר יזרח. וליתר בטחון, אמרתי לאימך כשפגשתי אותה אתמול בבוקר בשוק, שאת עוזרת לי לנקות את המטבח של סבתא."
נוגי הביטה דרך חלון חדרה של אלביה על השמש שהחלה שוקעת מאחורי ההרים המערביים.
"נחזור לפני חצות," הוסיף טאן. "זה די קרוב."
"עכשיו הכול מתחבר לי. כשביקשתי מאימי הבוקר לחזור מאוחר יותר היא בטח חשבה שעל זה דיברתי. לא פלא שהיא הסכימה בכזאת קלות," היא הוסיפה בחיוך.
"ילדים," קולה של סבתא דלה נשמע מלמטה. "התה מוכן. והכנתי גם רפרפת קרפדות ירוקה."
אלביה חרצה לשונה בגועל ונוגי וטאן חייכו. הם ירדו במדרגות אל הסלון הצפוף היכן שסבתא דלה הניחה קומקום תה ירוק שהעלה אדים על מגש ולידו ארבעה ספלים. לצד הקומקום היו מונחות שלוש קערות מלאות בעיסה ירוקה רוטטת. הם התיישבו בכיסאות הקש שניצבו מול שני האחים ושתו תה מספליהם. החום הכביד את עיניהם כשסבתא דלה הופיעה בדלת המטבח וקרבה אליהם, מתיישבת בכסא נדנדה עשוי עץ אלון לצידה של אלביה.
"אילו פרחים יפים," ציינה סבתא דלה. "אולי כדאי שאשים אותם בכד עם מים."
"לא סבתא, זה בסדר!" הזדעקה אלביה בעוד הזקנה החלה קמה מכיסאה. "אנחנו מתכוונים לעבור על יד הנהר ולהציע אותם כמנחה לרוח הנהר."
טאן ונוגי נעצו עיניים מחכות בסבתה של אלביה.
"איזה רעיון יפה," היא אמרה, מתיישבת בחזרה בכיסא הנדנדה שלה כשחיוך מסופק על פניה. "באמת אי אפשר לדעת מתי תצטרכו את עזרתה של רוח הנהר. תמיד טוב להיות איתה ביחסים טובים."
השלושה חייכו ולגמו מספליהם בו זמנית.
"בשביל מה התיק הזה, חמודה?" שאלה סבתא דלה, מצביעה לעבר תיקה של אלביה שהיה תחוב תחת כיסאה.
"או, אלה רק כמה ספרים שאני משאילה לטאן," ענתה אלביה, לוגמת מספלה בחופזה.
"אה, בני, אתה מתעניין בטוויית ירח?" שאלה, עיניה הזקנות הופנו לטאן וניצוץ חדש ניצת בן.
"אה, כן," ענה טאן, שולח מבט מבולבל לעבר אלביה.
אלביה הנהנה בראשה במהירות.
"אז, אה, כן," מלמל טאן. "רציתי לדעת כיצד זה עובד."
בני משפחתו של טאן לא היו חובבי קסם. הם לא דיברו על קסם בביתם וידידותו של טאן עם אלביה ונוגי ("הנערה המקוללת" נהגה לכנותה אימו) הטרידה את הוריו. סבתא דלה נראתה מאושרת מהתעניינותו הפתאומית.
"הדבר החשוב ביותר לזכור לגבי טוויית ירח," הסבירה סבתא דלה, מזדקפת בכיסאה, "זה שהיא בעצם טוויית שמש."
טאן בהה בה בבלבול. נוגי ידעה כי לא היה לו שמץ של מושג למה התכוונה, וניסתה לבלוע צחקוק שדגדג בגרונה.
"בטוויית ירח אנחנו משתמשים באור השמש שמוחזר מהירח, וטווים אותו לכוח בו אנו מסוגלים לשלוט. אנשים רבים קוראים לכוח זה קסם למרות שהוא פשוט כוח החיים, מזוקק דרך הירח."
נוגי הביטה באלביה שנראתה משועממת והייתה עסוקה במשחק עם הרפרפת שלה. היא ידעה כי אלביה ידעה בעל פה את כל מה שהסבירה סבתא דלה ועוד הרבה יותר. היא הייתה היורשת של כל הידע שמשפחתה אספה והעבירה במשך אינספור דורות. היה זה גורלה להיות טוות הירח הבאה והיחידה בעמק דרוז'אן. היא גודלה על ידי סבתה לאחר מותה בטרם עת של אימה.
לעומתה, נראה היה כי טאן בולע כל מילה שיצאה מפיה של סבתה בשקיקה.
הוריו לא הרשו לו לדבר על קסם או להחזיק כל ספר שעסק בנושא, ותמיד כששמע את אלביה מדברת על יצורים קסומים ולחשים היה משתתק ומאזין בריכוז.
"מדוע אי אפשר פשוט לטוות את קרני השמש מהשמש עצמה?" שאל.
סבתא דלה צחקה, ראשה מוטה לאחור.
"לפעמים אני שוכחת כמה רוב האנשים לא יודעים או מבינים לגבי קסם," אמרה. "הלוואי והוריך הסבירו לך קצת יותר, למרות שאני לא בטוחה כמה הם יודעים עליו בעצמם."
היא הביטה אל תוך האש שבאח ונוגי ראתה את הלהבות מרצדות בעיניים הזקנות, ואז, מבלי להסיט את מבטה מהאש, היא המשיכה.
"אין אף טווה ירח בעולמנו שיכול לטוות את אור השמש. הוא חזק מדי. טהור מדי. לנסות ולטוות את אור השמש פירושו מוות בטוח למי שינסה,ונזק כה רב שאינך יכול אפילו להתחיל לתאר לעצמך, ובטח ובטח שלא להבין."
נוגי שמה לב כי סבתא דלה דקלמה את המילים, ותהתה לעצמה כמה פעמים שמעה הזקנה מילים אלו מאימה וכמה פעמים חזרה עליהן באוזניה של אלביה.
"זאת אומרת שאפשר להשתמש בטוויית ירח רק בלילה?" שאל טאן מבולבל.
"שאלה טובה," צחקקה הזקנה. "אתה באמת חושב שאני נשארת ערה כל לילה, טווה שיקויים ולחשים? בגילי?"
טאן חייך, עדיין מבולבל.
"ישנם עצים מסוימים היכולים לספוג ולאגור אור ירח. בשביל מה אתה חושב אני נושאת את זה איתי לכל מקום?" היא הצביעה על מטה עץ גבוה שהיה שעון על הקיר לצד הדלת. צבעו היה אדום כהה ואור המדורה השתקף על פניו החלקות.
"טוואי ירח טווה אור ירח אל תוך המטה שלו. הדרך הקלה והיעילה ביותר לעשות זאת היא בליל ירח מלא. אלביה יודעת כל זאת," היא אמרה, שולחת חיוך חם אל נכדתה, ממשיכתה.
טאן הביט באלביה שהחזירה לו מבט חסר סבלנות, מובילה עיניה אל הדלת.
"ולכמה זמן זה מספיק?" שאל טאן בהיסוס, מנתק מבטו מאלביה. "אור הירח במטה?"
"זה תלוי באדם שטווה אותו וכיצד השתמש במטה, וכמובן גם בסוג העץ ממנו עשוי המטה," ענתה דלה ולקחה לגימה ארוכה מספל התה שלה. היא הביטה לרגע באלביה.
"עכשיו הזדרזו וצאו לדרככם," אמרה, כאילו קוראת את חוסר סבלנותה של אלביה. "יש לי עדיין הרבה שיקויים לרקוח היום."
השלושה קמו ממקומותיהם, הודו לקשישה ויצאו מהבית.
"עבודה טובה טאן," אמרה אלביה בחיוך כשעשו דרכם לעבר היער. "עם כל הדיבורים שלך, סבתא לא שמה לב שלא נגענו ברפרפת הקרפדות שלה."
הם צחקו ונעלמו בין העצים.