בין שמיים וארץ- פרק 3

פרק 3
"אני חי עד כמה שאפשר להיות חי אחרי מה שקרה שם…" גרד את עורפו, נראה היה שגם הוא, כמוני, עדיין לא האמין שהוא בחיים.
"רגע, אבל איך?" ניסיתי להבין.
"אני לא ממש יודע. כמה שניות אחרי שהברק ההוא פגע בי הרגשתי את הרצפה רועדת, חשבתי שראיתי אותך עומדת מולי אבל רגע אחר כך הכל התחיל להתפרק והתחלתי ליפול. אני לא כל כך זוכר מה קרה אחר כך, רק שהתעוררתי כאן והדבר הראשון שהבנתי הוא שכל חבריי מתים," הסביר במהירות ורעד קל נשמע בקולו כשסיים.
פתאום נזכרתי במילותיה של קאלה, 'הברקים מעוותים רק כוח כשפים.' "אני יודעת איך אתה חי, אתה לא כשף," ניחשתי. ניסיתי להיזכר מה היא אמרה אחר כך, משהו עם כדורים.
"איך את יודעת את זה?" שאל.
"קאלה אמרה לי."
"מה זאת אומרת? איך קאלה ידעה על זה? זה אפילו לא כתוב בספרים, מעולם לא שמענו על הבאסיק הזה!" הוא היה נסער, יכולתי להבין למה. הוא חשב שהוא מת ופתאום מצא את עצמו בחיים, בעולם אחר וגילה פתאום שחברתו בעצם לא הייתה באמת היא – טוב, בעצם את זה הוא עדיין לא גילה -.
"בתוך קאלה הייתה נשמה אחרת, כנראה כבר דיי הרבה זמן. אחרי שהברק פגע בה היא עדיין עמדה, ודיברה אליי. קולה היה שונה וניחשתי שזו לא היא שמדברת אלא ישות אחרת שנמצאת בתוכה, אחרי כמה שניות זה התאמת. היא אמרה לי שהברקים מעוותים רק כוח כשפים ושאת מי שלא כשף הם רק מהממים, לא הורגים, כך שאני צריכה ליצור לעצמי מגן מדמי ואז אהיה מוגנת. היא סיפרה לי גם שבאסיק הוא בעצם סוג של רובוט שנבנה על ידי מישהו אחר. כמה שניות לפני שהיא לא יכלה יותר להילחם במה שהברק עשה היא זרקה לי משהו… אה! נזכרתי!" קטעתי את עצמי באמצע המשפט, פתאום נזכרתי מה היה הדבר הנוסף שהיא עשתה.
הכנסתי את ידי לכיסי, והרגשתי את אצבעותיי תופסות משהו. הוצאתי אותו והבטתי בו, מנסה להבין מהו. זו הייתה קופסה קטנה ושקופה, עגולה עם תבליט ספירלה שחור ובתוכה חמישה כדורים קטנטנים בצבעים שונים – כחול, ירוק, אדום, לבן ושחור. הבנתי את פשר ארבעת צבעי היסודות המוכרים, אך לא ידעתי מה מסמל הצבע השחור.
"ג'יין, בבקשה תמשיכי. אחר כך תחשבי מה זה," ביקש שון, כמעט התחנן.
"או-קי, בסדר." התנערתי ממחשבותיי והמשכתי, "אחר כך היא פשוט התמוטטה ובאסיק כיוון אליי את המכשיר המוזר הזה שירה ברקים. אני ניסיתי לחשוב למה היא התכוונה במגן מדמי, אז הבנתי שאני פשוט צריכה להכניס דם לתוך כלי כלשהו. אז יצרתי פגיון מקרח וחתכתי את עצמי ומשם השתלשלו האירועים. בסוף הצלחתי להגיע אליו וללחוץ על הכפתור הקטן, לרגע לא קרה כלום, ואז כל החדר התחיל לרעוד והרצפה התפרקה והתמוטטה לתוך פתח אפל שנפער תחתיה. כולנו נפלנו לתוכו, והדבר היחיד שאני זוכרת שקרה אחרי זה הוא שהתעוררתי פה וחשבתי שזה בית כלא." סיימתי את דברי והרגשתי שדיברתי יותר מדי וסטיתי לגמרי מהנושא.
הוא גיחך מעט. "כן זה מה שגם אני חשבתי כשהתעוררתי על מיטת אבן בחדר אבן ובלי יכולת לזוז."
"אני מניחה שזו מחשבה נורמלית לגמרי בהתחשב מהמקום ממנו באנו…"
"מה זאת אומרת 'המקום שממנו באנו'? אני מתכוון, הבנתי כבר שאתם לא מכאן אבל… מאיפה הגעתם בכלל?" הצטרף גם פרנק לשיחה.
"לפני שאנחנו מתחילים לספר לך הכל – מה שלא יקרה עכשיו – מה קרה לי? קודם, בדלתות הענקיות…" שיניתי נושא, ולא רק בגלל שלא רציתי להתחיל לספר לו עכשיו את כל הסיפור, באמת ניסיתי להבין מה היו כל האורות המוזרים ההם ומה קרה עם הקולות.
"אה… הפתח. טוב, זה לא משהו חריג, זה קורה לכל אחד שנחשף אליו בפעם הראשונה," אמר כאילו זה מובן מאליו.
"ברור… ומה זה 'הפתח'?"
"שאלה טובה. אין מישהו שבאמת יודע מה הדבר הזה או איך הוא נוצר, אבל יש סיפורים עוד מהימים בהם חצבו את מערכת המנהרות האלה שמספרים על רוחות הקיימות באזור זה של המבוך. אומרים שבאחד הימים המערה התמוטטה על האנשים באמצע תהליך החציבה וכך נוצר הקיר הזה. רק חוצב אחד יצא מההתמוטטות בחיים וזהו האיש שמכהן כרגע כראש המועצה, הוא סיפר שברגע שהמערה התחילה להתמוטט הוא שמע קולות בראשו." הוא הפסיק לרגע את שטף דיבורו ונתן לנו זמן לקלוט את כל המידע החדש.
"תרגיש חופשי להמשיך," דרבן אותו שון כעבור כמה דקות של שקט.
הוא הנהן והמשיך, "בהתחלה – כפי שסיפר – הם היו נעימים ומרגיעים ונוספו להם גם אורות בוהקים ועם זאת גם רכים, אך כעבור זמן שנדמה לו ככמה דקות הקולות הפכו צורמים והאורות מסנוור -" הוא השתתק פתאום ומבטו הפך מבוהל. "תגידי, ג'יין. הקשבת למה שהקולות בראשך אמרו?"
הופתעתי מאוד מהשאלה. "לא, מה פתאום. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי עומדת – נראה לי – איך הייתי אמורה גם להקשיב לקולות בראש שלי?" תגובתי הייתה קצת יותר נסערת משציפיתי. "למה?"
"האיש הזה גם סיפר, שחלק מהדברים שנאמרו נשמע כמו נבואה. ועד היום לא קרה שהקולות הפכו צורמים לעוד מישהו ב-'פתח', חשבתי שאולי משהו במוחך קלט איזה מקצב קבוע או אפילו מילים מסוימות." כל אתו הזמן הוא לא הסיר ממני את מבטו, זה כבר התחיל להרגיש לי לא נוח.
ניסיתי לחשוב יותר לעומק על מה שקרה מהרגע שהתחלתי לשמוע את הקולות ההם, אך ככל שניסיתי יותר להיזכר כך חמק מראשי הזיכרון הקטן שעוד נותר בו. "לא. אני מצטערת, אני לא מצליחה להיזכר," השבתי בשקט, נוזפת בעצמי על שלא יכולתי לעזור.
"את זוכרת אולי אילו צבעים קרנו מהאורות?" המשיך לשאול וקמטי ריכוז הופיעו על מצחו.
"אני חושבת שאדומים, כן, הרבה אדום היה שם. ואולי גם ירוק וכחול, אני לא בטוח בקשר לזה." התעסקתי בשולי חולצתי, מקווה שלא ימשיך לשאול עוד שאלות.
"סליחה שאני מפריע לך בתהליך החשיבה, אדון פרנק. אבל, אם יורשה לי לשאול, יש סיבה לכל שאלותיך?" התפרץ שון וככל הנראה, קטע את פרנק באמצע מחשבה מרתקת מכיוון שראשו התרומם בהפתעה והוא מיהר לענות: "כן, בטח. אומר –" הוא נקטע כאשר רעש צורם התחיל להישמע בכל רחבי המקום שעדיין לא הספקתי לבחון בבירור ובתוך כל זה נשמע צירוף המילים 'אזעקת פולש' החוזר על עצמו.
"מה לעזאזל…" מלמלתי למראה האדם שנכנס למקום. "אתם בטח צוחקים עליי!"