בין קירות הוגוורטס -1-

בין קירות הוגוורטס
פרק 1 – הביקור של הדודה לוציפר
ג'יין צעדה ביער, דרך קיצור לבית הספר. היא העדיפה ללכת דרך היער ולא דרך השביל הראשי, כי ביער (או כמו שהיא העדיפה לקרוא לו, שביל מג'יק,) היה מקום רחב הרבה יותר לדמיונה. שביל מג'יק היה שביל יפיפה, שעבר דרך יער המלך פיטר, מלך שמשל שנים בכפר הנסיך אדוארד, מקום מגוריה של ג'יין ואדון וגברת טרנפילדר. המקום היה מקום די פשוט, רגיל ושגרתי. רק ביער היה די מקום לדמיונה הרחב של ג'יין. זה היה מקום יפיפה, בו ג'יין שמה לב לכול: לעצים בשיא תפרחתם, לפרחים שהפיצו ריח מתוק, ולדשא הרך, שאם אתה דורך בו יחף, אתה מרגיש כאילו אתה דורך על עננים. ג'יין מצאה נחמה בשביל מג'יק, ועברה בו כל בוקר. היא הגיעה לבית הספר, וראתה דמות מתקרבת מרחוק. זו הייתה חברתה הטובה ביותר, אנה. אנה הייתה ילדה יפה במיוחד. היה לה שיער שבדרך כלל היה אסוף בצמה ארוכה הצידה. היו לה עיניים בצבע הים, וגם לה היה דמיון רחב – אבל לא כמו לג'יין. היא הייתה גדולה ממנה בחודשיים בדיוק, אבל הן עדיין היו חברות. מי אמר שהגיל קובע?
"היי ג'יין! מזל טוב! הבאתי לך מתנה קטנה…." צעקה אנה לג'יין, והנמיכה את קולה כשכבר הייתה ליד ג'יין, ועל פניה של ג'יין מרוח חיוך רחב. לפחות מישהו זוכר את יום ההולדת שלי! היא חשבה לעצמה. אנה חיפשה בכיסי שמלתה הכחולה, הוציאה מהם מטבעות, כפתורים, מספרי תפירה ותמונה שלה ושל ג'יין שתמיד הייתה שומרת בכיסה, ולבסוף מצאה את זה.
"הנה!" היא צעקה בהתרגשות. היא הוציאה מכיסה האחורי של שמלתה קופסא אדומה, קטנה ומהודרת. היא פתחה אותה מול ג'יין, ובתוך הקופסא הייתה טבעת מזהב עם אבן אודם אדומה במרכזה.
"וואו…" עיניה של ג'יין היו מרותקות לטבעת. היא התנערה ממחשבותיה, וחיבקה את אנה. "תודה, תודה, תודה, תודה, תודה!!!!" היא צעקה לה. אנה חייכה . "אין בעד מה. בשביל החברה הכי טובה שלי, אני יכולה לנסות להביא את הירח. " דמיונה של ג'יין התחיל לפעול. "זו הטבעת הקסומה, שבמרכזה יש את אבן האודם ממערותיו של הדרקון העתיק, שיכולה להגן עלינו מאדון האופל הגדול… גם אם רק אחת מאתנו עונדת אותו, הוא מסמל חברות אמת, ולכן הוא מגן על שתינו. חברות לנצח?" שאלה ג'יין. "לנצח." השיבה לה אנה. הן הלכו יד ביד לכיתתן, בעוד המורה, מר פליגטמן נכנס לכיתה. הוא התחיל לדבר, ודיבר… ועוד קצת דיבר… שלא תבינו אותי לא נכון, ג'יין הייתה ילדה מצטיינת בכיתתה, ומקובלת עד מאוד, אבל זה היה שיעור משעמם במיוחד. לבסוף, נשמע הצלצול, ואנה וג'יין נהרו החוצה מדלת הכיתה יחד עם כל שאר הילדים, בחזרה הביתה. הן צעדו בשביל מג'יק, וג'יין סיפרה לאנה על הדודה לוציפר.
"מה?!" אמרה אנה בתדהמה, כשג'יין סיפרה לה שהיא צריכה לבשל עד ארוחת הערב שלוש מנות כולל קינוח. מנות מורכבות מאוד. "כן, תחילה גם אני לא האמנתי, אבל את יודעת שהילדים של אדון האופל לא מרחמים." אמרה ג'יין. (ב"ילדים של אדון האופל" היא התכוונה לאדון וגברת טרנפילדר, שהיו נוראיים אליה עד כדי כך עד שהיא דמיינה לעיתים קרובות שהם ילדיו של השטן, או של אדון האופל, אויבה המושבע והדמיוני של אנה וג'יין). הם הגיעו לביתה של ג'יין, וג'יין נופפה לאנה לשלום. "ביי, אנה! ניפגש אחרי הביקור של אשתו של השטן! " (כאן היא התכוונה לדודה לוציפר.) "ביי ג'יין!" השיבה לה אנה, גם היא מנופפת לשלום. ג'יין נכנסה הביתה, וראתה פתק מונח על השולחן. היה כתוב בו בכתב מסולסל ומעוגל, כתבה של גברת טרנפילדר:
ג'יין, הנה התפריט בשביל דודה לוציפר. אם לא תסיימי להכין את הכול עד ארוחת הערב את לא נפגשת עם אנה יותר שנה, ולא יוצאת ליער שנה. ג'יין עצרה לרגע, כי לא האמינה שאפילו גברת טרנפילדר יכולה לתת לה עונש כזה. היא חייבת להתחיל מיד! הנה התפריט:
מנה ראשונה היא מרק בצלים, את יודעת את המתכון בעל פה. המנה העיקרית היא חזה עוף צלוי בתנור, ממולא באורז, עם תוספת של תפוחי אדמה מבושלים, גזרים ובטטה. המתכון בארון הגבוה. המנה האחרונה היא ספגטי ברוטב בקציצות בשר ועגבניות. לקינוח גלידת שמנת עם תות מלמעלה, את יודעת מה דודה לוציפר אוהבת. נוסף על כך, תרתיחי תה, שיהיה מוכן, ותפתחי חלון. מהרי! גברת טרנפילדר.
ג'יין קראה במהירות, והתחילה לעבוד. היא הכינה את המרק, והשאירה אותו על הגז, שיתבשל; היא הכניסה את האורז לחזה העוף וחתכה לריבועים בטטה, גזרים ותפוחי אדמה; היא בישלה את הספגטי והקציצות, הוציאה את המרק מהגז, הוציאה את חזה העוף מהתנור, הכינה את הגלידה והכניסה אותה לפריזר; ואז היא ניקתה את כל הבית, ערכה את השולחן, ושמה קומקום עם תה על הגז. הכול היה מוכן, והיא יכלה להירגע. היא עצרה לשבת בדיוק כשהאדון והגברת טרנפילדר הגיעו.
"נו, נו, נו, אני רואה שלא הצלחת לסיים בזמן." אמרה גברת טרנפילדר בעיניים עצומות.
"למה לא?" אמרה ג'יין, מתגרה. "מה?" אמרה גברת טרנפילדר המופתעת, ונשמע צלצול בדלת. "זאת היא, כולם, מוכנים? ג'יין, תתנהגי יפה: ריצ'רד, תהדק את העניבה." (ריצ'רד הוא שמו הפרטי של מר טרנפילדר.) היא פתחה את הדלת, ואל הבית נכנסה אישה שמנה במיוחד, לבושה בשמלה כתומה עזה, עם נגיעות של חום, ממש מכוערת, שיער בלונדיני אסוף לקוקו קטן במיוחד ותיאבון מלא – הדודה לוציפר.
"שלום, הדודה לוציפר," אמרה בקול מתחנחן גברת טרנפילדר, והובילה אותה לחדר האוכל, שהיה ערוך ומסודר. "מנה ראשונה בבקשה." אמרה בקול מלא גועל, הדודה לוציפר. ג'יין ניגשה להביא אותה לפני שיקרה משהו. (שמישהו יצעק עליה, ילקה אותה במקל או יעניש אותה, מה שעושים בדרך כלל.) היא הביאה איתה שלוש צלחות מלאות במרק בצלים, טעים במיוחד. היא הגישה לדודה לוציפר ולאדון וגברת טרנפילדר את המרק, והלכה אחורה. היא לא אכלה, כמובן.
"המ.. זה טעים במיוחד, ריצ'רד." אמרה הדודה לוציפר. "טעים לך? זו אשתי שהכינה. יש עוד שלוש מנות, תיהני," אמר אדון טרנפילדר לדודה לוציפר, בעודה זוללת את המרק. כמובן, הם לא יכלו להודות שג'יין בישלה את האוכל. כך עברו שלוש מנות, והגיעה שעת הקינוח. הם הלכו לחדר האורחים, ג'יין הביאה קנקן תה, וגלידת שמנת. ואז קרה הנורא ביותר…
"אז, אתם עדיין מחזיקים אתכם את הילדה המטומטמת הזאת? איך אמרתם שקוראים לה, ג'יינון? ג'יינה? ג'וני? היא חסרת כל תועלת. מדוע אתם עדיין מחזיקים בה?" אמרה הדודה לוציפר. הדבר היחיד שמעצבן את ג'יין זה שלועגים לה. ג'יין התעצבנה, רתחה מכעס, ואז לפתע התה פרץ מתוך הקומקום ונשפך על שמלתה של הדודה לוציפר. ממש ככה, בקשת רחבה, התה נשפך על הדודה לוציפר. תה רותח, חם ממש, והדודה לוציפר החלה לצרוח. רוח נכנסה מהחלון הפתוח, רוח חזקה במיוחד, וגרמה לדודה לוציפר לרעוד מקור. או שהיא לא רעדה מקור, אלא רעדה בגלל שהאדמה מתחתיה רעדה. חומת אז פרצה מסביבה, הדודה לוציפר צרחה שוב, ואז הכול נפסק באותה מהירות שהתחיל. המים חדלו להישפך, האש כבתה, האדמה הפסיקה לרעוד והרוח לא נשבה עוד. הדודה לוציפר אמרה בקול רועד:
"אני הולכת. כל הביקורים שלי אצלכם היו נוראיים. אבל זה, זה ממש סיוט. מצטערת, ריצ'רד, אני לא חוזרת לכאן יותר בחיים." היא אמרה, עדיין רועדת, פתחה את הדלת, יצאה מהבית וטרקה אותה. ג'יין, אדון טרנפילדר וגברת טרנפילדר היו המומים. וכרגיל, הם האשימו את ג'יין. " ג'יין!!! איזו חוצפה?! איך עשית את זה בכלל? תעלי מיד לחדר שלך!" צעקה הגברת טרנפילדר, וג'יין, מניסיון, ידעה שאין טעם להתווכח. היא עלתה לעליית הגג, התיישבה על מיטתה והתחילה לצייר.