בין קירות הוגוורטס – פרק 3

פרק 3- אח של ג'יין
"מה?!" צעקו הארי וג'יין ביחד. ג'יין ככל הנראה ידעה יותר מהארי, בגלל המכתב. הם מיד התחילו בבירורים. "אוקיי," התחילה ג'יין, "אני יודעת פה הכי קצת. אז בואו נעשה היכרות קצרה. מי אתה," המשיכה ג'יין והצביעה על האיש הענק, "ומי אתה. ולמה נראה לכם שאנחנו אחים, ואם אנחנו אחים, למה הפרידו ביננו? מי ההורים שלנו, ולמה הם לא אתנו? למה אתם כאן? זה בגלל בית הספר הזה, הוגוורטס משהו? בית ספר לקוסמים או משהו? זה בגלל המכתב הזה, שהתנשמת שהביאה אותו עדיין עומדת ומחכה למשהו כאן?" היא הצביעה על התנשמת, שעמדה על שולחן הכתיבה. "אני רוצה הסברים." אמרה ג'יין בקול תוקפני. הארי התעשת מהר מאוד והחל להשיב על שאלותיה. אלו שידע להשיב עליהן, כמובן. "אני הארי פוטר, וזה האגריד. הוא שומר הקרקעות של בית הספר שאת מדברת עליו, הוגוורטס." התחיל להסביר הארי, אבל ג'יין התפרצה לדבריו עם עוד שאלה: "מה זה שומר הקרקעות?" שאלה. "זה הוא אני. אני שומר על השטח של הוגוורטס, בית הספר של דמבלדור כבודו, ואומר לו אם קורה משהו. זה הוא העבודה שלי." הסביר לה האגריד. "ומי זה דמבלדור?" שאלו יחד הארי וג'יין. "הוא המנהל של בית הספר, כמובן." אמר האגריד. הארי המשיך: "כמו שאת רואה," הוא נסה להישמע רשמי, "אני עצמי לא יודע יותר ממך. אני לא יודע אם אנחנו אחים, אבל אני יכול לנחש – כן. ההורים שלנו היו קוסמים, את זה האגריד אמר לי, והם מתו במלחמה מול מישהו שקוראים לו הלורד וולד-" התחיל הארי ולא סיים, כי צעקה קטעה אותו. "לא! לעולם אל תגיד את השם הזה! קוראים לו זה שאסור-לומר- את -שמו, בסדר?" אמר (או יותר נכון, צעק) האגריד. ג'יין והארי עמדו לפתוח בעוד שאלות כשמישהו אחר דיבר:
"ג'יין! מה זה כל הרעש הזה? את אמורה לישון! אני עולה אלייך למעלה!" זה היה הקול של הגברת טרנפילדר. הארי הסתכל בשעון הקיר, ורצה להגיד לג'יין שהשעה עוד מוקדמת, אבל ג'יין רק אמרה: "ששש!" ודחפה אותו מתחת לשולחן הכתיבה שעליו ציירה את כל הציורים, ואת האגריד, איכשהו בזמן, אל מאחורי הארון, שהיה גדול מספיק כדי להסתיר את האגריד, כשרק קצות ידיו ושערו מציצים. ג'יין קיוותה שהגברת טרנפילדר לא תראה את זה. ג'יין לקחה כיסא והתיישבה ליד שולחן הכתיבה, נזהרת לא לפגוע בהארי, אחיה. היא עשתה את עצמה מציירת בדיוק כשהדלת נפתחה והגברת טרנפילדר הסתכלה קדימה. היא סקרה את החדר, עיני הבז שלה מסתכלות היטב מסביב, אבל היא לא הייתה חכמה מספיק בשביל להבין מה זה השיער שמעל הארון או שולי המעיל הענקי שמזדקרים משני צדדיו. היא גם, ככל הנראה, לא הבחינה בתנשמת, שעמדה ליד ידה של ג'יין. ג'יין נזכרה בה והצמידה אותה לחזה, כדי שהגברת טרנפילדר לא תראה אותה. ורק אז נזכרה – "אוי לא! האופנוע המעופף!" בדיוק ברגע שנזכרה, הגיעו עיניה של הגברת טרנפילדר אל חלון עליית הגג הקטן. "איך האגריד הצליח לעבור בו?" חשבה. ואז ראתה הגברת טרנפילדר את קצהו של האופנוע. היא התקרבה לחלון ופתחה אותו. רוח קרירה נעימה הגיעה לפניה של ג'יין, אך ג'יין לא הייתה מרוכזת מספיק בה כדי ליהנות ממנה. הגברת טרנפילדר הוציאה את ראשה הצר דרך החלון והסתכלה על האופנוע. היא הכניסה את ראשה חזרה, ושוב הוציאה. הכניסה, והוציאה. היא הכניסה עוד פעם ולחשה: "אני בטח מדמיינת. מה קורה לי?" ואז עצרה לרגע לעכל את משמעות הדבר, ועצרה את עצמה מלהקיא. כי מה זה בשביל אישה בת 50 בערך להוציא את הראש מהחלון ולראות אופנוע ענק חונה באוויר בצד ביתה? היא יצאה מחדרה של ג'יין בעודה קוראת לבעלה. "ריצ'רד? יש אופנוע מעופף מחוץ לחדר של ג'יין. ריצ'רד?…" היא קראה לו מסוחררת. "האגריד, תעשה משהו!" לחשה ג'יין. האגריד אמר לה, לחוץ גם הוא: "אני הוא עושה, עושה!" והוציא מפתח קטן בצבע האופנוע, לחץ על כפתור מלוח בקרה קטן שהיה מחובר למפתח, נשמע "קליק" קטן והגברת ומר טרנפילדר נכנסו לחדר. "זה כאן, ריצ'רד, ואני לא משוגעת!" אמרה הגברת טרנפילדר בעודה פונה לבעלה. "בהחלט כן, אם את אומרת שיש אופנוע מעופף שחונה ליד עליית הגג." מלמל בשקט מר טרנפילדר, בינו לבין עצמו. "הא!" אמרה לו הגברת טרנפילדר, שכנראה שמעה אותו. היא עצמה את עיניה, הצביעה על החלון ואמרה לו: "הנה לך! תראה שם אופנוע מעופף!" והוא ניגש לחלון, הביט הו, ואמר לה:" אין שם שום אופנוע ושום מעופף. את פשוט משוגעת, ברדה." ( ברדה הוא שמה של הגברת טרנפילדר. ) זה מה שהוא אמר לה. היא הביטה בחלון, צרחה, כפי שציפו, ויצאה מחדר כשהיא ממלמלת לעצמה: "הוא צודק. אני משתגעת. אני משוגעת כבר עכשיו! זה לא הגיוני…." אחרי שיצאה מהחדר, סגרה ג'יין בבהילות את הדלת ונשמה לרווחה. "אתם יכולים לצאת," היא אמרה להם. הארי יצא ממחבואו ושניהם חיכו להאגריד. "האגריד? אתה יכול לבוא…" אמרה ג'יין, והסתכלה אל הארון. "האגריד ממש הסתבך שם…" היא לחשה להארי והם צחקקו. האגריד נאק כדי לצאת מאחורי הארון, ולבסוף הצליח. "טוב…" המשיכה ג'יין, "הגיע הזמן שאני והארי נדע מי אנחנו באמת…" הם ישבו שם בחדר, שלושתם, בערך שעתיים או שלוש; כל הדברים שהיה צריך להסביר הוסברו. מתברר שהוריה של ג'יין באמת היו האנשים שציירה, ושהארי הוא באמת אחיה. נראה שהופרדו בלידתם למען ביטחונם, והובאו לשתי משפחות. זה שאסור-לומר-את-שמו הוא הלורד וולדמורט, הקוסם המרושע והחזק ביותר בעולם הקוסמים, שהרג את הוריהם של הארי וג'יין, (ששמם הוא ג'יימס ולילי פוטר) ושניסה להרוג גם אותם, אבל הם יצאו מכך בחיים בלי שום פגע, רק עם צלקת. ככל הנראה הם תאומים, והם היו בני שנה כארע המקרה. מאז לא נראה הלורד וולדמורט. הארי וג'יין מפורסמים בגלל זה. הוגוורטס הוא בית ספר לכישוף ולקוסמות, "ואת אמורה ללכת ללמוד שם עם הארי." אמר האגריד. "אני באתי לקחת אתכם לקניות בסמטת דיאגון. שם תקנו את כל מה שאתם צריכים. עכשיו אני הוא לשלוח את התנשמת בחזרה לדמבלדור. אני הוא לכתוב לו: "דמבלדור, אני הוא לוקח את הארי וג'יין לסמטת דיאגון. אנחנו יוצאים מחר." בסדר? ג'יין, תארזי לך מזוודה עם בגדים וכל מה שאת היא צריכה. את השאר אנחנו הוא נקנה לך בסמטת דיאגון. " אמר האגריד. "אבל מאיפה נשיג את הכסף? לי אין כלום," אמרה לו ג'יין, והאגריד אמר לה שאין לה מה לדאוג, כי הארי והוא כבר עברו בגרינטוס, בנק הקוסמים. "מה חשבת? שההורים המדהימים שלך השאירו אותך בלי כלום?" הוא אמר וצחק. כך ג'יין ארזה בגדים, של חורף וקיץ, ואת דברי הציור שלה, את כל שאר הציורים שלה ואת יומנה. הם עלו על האופנוע ונסעו לאין שהוא, ככל הנראה למקום של קוסמים, חשבה ג'יין…