בין קירות הוגוורטס פרק 2

פרק 2- מכתבים לג'יין
הסיפור עם דודה לוציפר זיכה את ג'יין בעונש. אסור היה לה לצאת מהבית (או רוב הזמן, מהחדר שלה) עד סוף החופש הגדול. הארי המקרה, היא עלתה למעלה לצייר. האמת היא, שהיא מעולם לא תכננה מה לצייר; היד שלה עבדה מעצמה. בגלל זה, בסוף העבודה, היא יכלה להתבונן שעות במעשה ידיה, מנסה לפענח את מה שעשתה. הפעם, במקרה הזה, כשסיימה את עבודתה ותלתה אותה על הקיר, היא התרחקה, כדי לראות מה יצרה הפעם. היא ציירה את ילדת האלמנטים, עוד פעם, אבל הפעם היא לא אספה פרחים, או שזרה זר. לא, הפעם היא הייתה עם עוד מישהו בציור. היא החזיקה ידיים עם מישהו. זה היה נער נאה, עם שיער חום שהזדקר בצורה מסודרת מעל ראשו. הוא נראה חכם במיוחד. הייתה לו טבעת שחורה וסדוקה על אצבעו, והוא וילדת האלמנטים נראו כמו זוג. ג'יין לא התייחסה לזה כדבר מובן מאליו. היא המשיכה לצייר, כיוון שלא היה לה ממש מה עוד לעשות. היא ציירה וציירה, הציור הכי ארוך שציירה אי פעם. עוד ועוד. היא ציירה לפחות 8 שעות, אך לא הייתה לה תחושת זמן. היא סיימה, ותלתה עוד ציור על הקיר, והתרחקה כדי להביט בו. היא שוב ציירה שני אנשים, אבל הפעם הם לא היו ילדת האלמנטים והילד הנאה. לא, הפעם היו אלה שני אנשים, עומדים ומסתכלים אליה. אישה אחת יפה מאוד; היה לה שיער בצבע ג'ינג'י עמוק, ועיניים בדיוק כמו שלה, ירוקות, עמוקות ומלאות דמיון. והייתה להן בדיוק אותה הצורה. היא חייכה אליה, ונופפה לה לשלום. לידה היה איש אחד, איש גבוה ורזה עם שיער שחור, בדיוק כמו של ג'יין, שהרכיב משקפיים והשיער שלו היה מבולגן והזדקר מאחור, וזרועו שכבה בנוחות על כתפה של האישה, וגם הוא חייך אליה ונופף לה לשלום. הם הזכירו לה מישהו קרוב, מישהו דומה לה… אבל ג'יין הייתה עצבנית מכדי להקדיש לכך מחשבה, והמשיכה לציור הבא. באותו יום היא ציירה עוד חמישה ציורים, של אותם האנשים, ושל ילדת האלמנטים והנער הנאה. היא נרדמה במיטתה, מחכה ליום הבא. היא חלמה על זוג האנשים שהיו מוכרים לה. היא חלמה חלום מתוק שהם ההורים שלה, וראתה הבזק אור ירוק, ו… היא התעוררה, התיישבה על מיטתה והרהרה בחלומותיה.
אז הגברת טרנפילדר קראה לג'יין לבוא לאכול ארוחת בוקר. "ג'יין, בואי לאכול! יש לך שתי דקות לסיים ולעלות חזרה לחדרך!" היא צעקה לה מהקומה למטה. ג'יין ירדה במדרגות במהירות. "לכי לאסוף את הדואר והעיתון היומי, ג'יין. בינתיים האוכל יתקרר. מיד, עכשיו!" אמר אדון טרנפילדר, וג'יין צעדה בראש מורם לדלת, מוכנה לספוג כול איום שיאיימו עליה הבוקר, ואספה את הדואר ואת העיתון. היא דפדפה בדואר עוד ועוד, ומצאה מכתב של מיסים, חשבון חשמל, חשבון מים, הזמנה לפגישת מחזור בשביל גברת טרנפילדר, ואז, היא מצאה מכתב בשבילה! מה היא עושה? אסור שיראו אותה עם המכתב. היא הכניסה אותו לכיס שמלתה, ואמרה לעצמה: "אני אחכה עד שאסיים לאכול, ואקרא אותו בחדרי, שם לא יפריעו לי." היא אמרה, לקחה את הדואר ואת העיתון והלכה למטבח, הביאה לאדון טרנפילדר את המכתבים ואת העיתון היומי וישבה לאכול. לאחר שתי דקות סיימה, ועלתה לחדרה. היא התיישבה על המיטה, היא הוציאה את המכתב מכיס שמלתה, ולא הספיקה לראות אפילו מה כתוב על העטיפה או בכלל, לקרוא את המכתב – וחטפו לה אותו בגסות מהיד. "ילדה טיפשה? מה חשבת לעצמך?! לך, מכתב, בזמן עונש?! בושה וחרפה. את תנקי את כל הבית עכשיו, וגם תראי אותי שורפת את המכתב… אשליך אותו לאח! בואי!" זו הייתה גברת טרנפילדר, והיא גררה את ג'יין, אוחזת בפרקי ידיה, עד שתגיע לקומה התחתונה. זה כאב, אבל ג'יין לא התלוננה. היא אמרה לעצמה להחזיק מעמד, ולבכות רק בחדר שלה. בינתיים היא עמדה בראש מורם, והלכה לחדר האורחים, שם ישב אדון טרנפילדר ועישן מקטרת. הגברת טרנפילדר הסבירה לו את חומרת מעשיה של ג'יין, למרות שלג'יין לא היה מושג למה לקבל מכתב ולראות מה כתוב בו זה פשע. מה רע בזה? ואז אמרה הגברת טרנפילדר מה עונשה של ג'יין. "אתה מבין את זה, ריצ'רד?" היא אמרה לו. הוא הנהן בראשו. "יופי… עכשיו, הסתכלי, ילדה! אני אזרוק את המעטפה לאש." וג'יין צפתה במכתב נשרף לעתו באח. היא עמדה בזה בגבורה ובראש מורם. היא לקחה את המגב, את הדלי ואז המגבת – והתחילה לשטוף את כל הבית. כשסיימה, עלתה חזרה לחדרה. הייתה זו שעת אחר הצהריים קרירה. רוח נשבה בחוץ, וג'יין נשכבה על מיטתה. היא כמעט נרדמה, עד שנשמעו נקישות. פאק, פאק, פאק. היא קמה לפתוח את הדלת. אבל אז חשבה, אדון וגברת טרנפילדר אף פעם לא דופקים בדלת חדרי! הם נכנסים מרצונם. אז מי כן דופק? היא הסתכלה על המקום היחיד שעליו חשבה: החלון. ומחוץ לחלון, היא ראתה… היא ראתה תנשמת! תנשמת צחורה כשלג, הדופקת בטפריה על חלונה. ג'יין לא האמינה למראה עיניה. היא צבטה את עצמה, לראות אם היא חולמת או אם דמיונה מתעתע בה. "אוו!" היא אמרה. היא לא חולמת. היא פתחה את החלון, והתנשמת נכנסה. היא עמדה על שולחן הציורים הקטן שלה. ואז היא הושיטה את רגלה לכיוון ג'יין. על רגלה של התנשמת היה קשור אותה מעטפה שגברת טרנפילדר שרפה מקודם.
ג'יין שחררה את המעטפה מרגלה של התנשמת. ג'יין הסתכלה על המעטפה. היא הייתה עבה וכבדה, עשויה קלף צהבהב, והכתובת הייתה כתובה בדיו ירוקה ומבריקה. לא היה בול. היה כתוב עליה בכתב ברור:
גברת ג'. טרנפילדר\ פוטר
עליית הגג, החדר הקטן ביותר בבית.
כפר הנסיך אדוארד, ליד יער המלך פיטר
פוטר? מה הקשר? חשבה ג'יין. לא משנה. היא הפכה את המעטפה כדי לפתוח אותה, היא ראתה חותם שעווה סגול שנשא סמל מפואר: אריה, נשר, גירית ונחש, כולם מוקפים באות ה. גדולה. (איץ'). היא הוציאה את המכתב מהמעטפה, בו היה כתוב בדיו ירוקה כאזמרגד:
בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות
מנהל : אלבוס דמבלדור
(מסדר מרלין, מחלקה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקוסמים הבינלאומי)
גברת פוטר היקרה,
אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית-הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ, אותם ניתן לקנות בסמטת דיאגון.
שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.
בכבוד רב,
מינרווה מקגונגל
סגנית המנהל
נ"ב: האגריד יבוא לאסוף אותך לסמטת דיאגון מיד לאחר שתסיימי את קריאת המכתב. הוא יבוא עם אחיך, הארי פוטר. מקווה שזה לא מפריע לך.
בראשה של ג'יין התרוצצו כעת מיליון ואפילו יותר שאלות, אבל לא היה לה את מי לשאול. מי זה הארי פוטר ? ככל הנראה, אח שלה. יש לה אח? מה היא עושה? מי זה האגריד? ואיך הם יודעים לעזאזל איפה אני גרה, איך קוראים לי, ומתי אני מסיימת לקרוא את המכתב? שעה שמחשבות אלו התרוצצו במוחה של ג'יין, היא שמעה קול אופנוע מתקרב. היא הביטה בחלון, וראתה אופנוע ענק, מעופף ומטרטר, עוצר באוויר ליד חלונה. "מה לעזאזל?!.." ג'יין פלטה מפיה כשראתה בתוך האופנוע זוג אנשים – אדם אחד, ענק, בעל רעמת שיער ארוכה ופרועה זקן פראי וסבוך. בתוך כל השיער עדיין היה אפשר לראות עיניים שנצנצו כמו זוג חיפושיות שחורות וקטנות. לידו ישב ילד אחד, ילד שנראה בדיוק כמו האיש שהיא ציירה – זה שחשבה שהוא אבא שלה! היה רק הבדל אחד – אחד – והוא שהיו לו עיניים ירוקות. וגם שהייתה לו צלקת בצורת ברק על המצח. בדיוק כמו שלה, רק על הכתף. הוא היה ממש דומה לה. "רגע, יכול להיות שזה, שזה – שזה אח שלי?!" היא חשבה לעצמה. "הארי, הארי פוטר?! אח שלי?!" חשבה עוד. הם עצרו, עדיין עפים באותו מקום, ואז כיבו את המנוע. איך שהוא – האופנוע נשאר באוויר. האיש הגדול, הענק, ירד מאופנוע אל החדר של ג'יין ועבר דרך החלון, ועזר לילד (ככל הנראה, אחיה של ג'יין, הארי פוטר) לעבוד גם. האיש הענק התחיל לדבר.
"שלום לך, ג'יין. אני הוא האגריד, וזה שפה הוא הארי פוטר. אני מקווה שאתם הם מכירים. כמו שאני חושב שאני פה הבנתי הוא שאתם הם אחים."