בין חלום למציאות-פרק 2

כשחזרתי לביתי כתבתי על עורי את כל הפרטים אותם הייתי צריכה לדעת. הייתי שם רק פעם אחת, והיא לא הייתה נעימה כל כך. כיביתי את האורות ונשכבתי על מיטתי, מחכה. ניסיתי שלא לחשוב על כך בכדי שיהיה לי יותר קל להירדם ולא הצלחתי. לבסוף, עברה כשעה עד שהצלחתי להירדם.

"אלכסה!" שמעתי את קולו של וויל. "חזרת מהר הפעם. משהו קרה?" שאל ועל פניו הייתה הבעת פנים מודאגת. הוא שם את ידיו על כתפיי ואני הסרתי אותן מהר מגופי.

"טקנוגה." אמרתי לו.

הלחשושים החלו.

שוב רמזים? מאיפה היא מקבלת את המידע הזה? למה? היא יודעת כמה מסוכן שם!

התעלמתי מהם. וויל החזיק את עיניי זמן מה, וכשהבין כי לא יצליח לשכנע אותי לוותר, הרים את ידו הימנית אל עבר המזרח וצעק, "טקנוגה!"

במהירות הבזק התחילה הספינה להתכונן לעבור את המחסום. המפרשים שוחררו ואחד מהגברים עלה אל עבר מעלה אל עבר המצפה. כשכולם היו מוכנים, היה זה תורי.

הלכתי שלווה אל עבר התורן. ידעתי את תפקידי טוב מאוד. לעמוד על פסל הספינה עם ידיי קדימה, ולהראות כי איני סיוט, או יצר רע.

המחסום ברוב הפעמים הצליח לחסום אותם, אבל בזמן האחרון יותר ויותר מצליחים להיכנס.

היינו קרובים מאוד אליו, וחיכיתי שידי כבר תיגע בו ותביא לנו להיכנס אל החלום.

אז, קיר האבן נראה מולנו, ידי נגעה בו, והוא התפורר חתיכות חתיכות אל תוך הים המלוח.

הגענו לטקנוגה.

הספינה עגנה וידעתי כבר לפני שזה יהיה מסע ארוך המתיש. צעדי הראשון באדמה של החלום גרמה לי להישיר את עיניי אל ההבא. אל המדבר.

הורדתי את שמלתי וראיתי איך כל אותם הגברים מסבים את מבטם ממני, בשנייה שבה הסתכלתי עליהם. כולם מצחיקים פה בעולם החלומות, ובגלל זה, אני כל כך נהנית וניהנתי, עד שהוא הרס הכל.

לא הייתי צריכה דבר חוץ מחזייה ומכנס אותו לבשתי בביתי וקיוויתי כי יצליח לעבור לפה.

כל אחד מהגברים נשא דבר אחר. בקבוקי מים, מזון, בגדים ועוד הרבה אחרים, אבל הדבר שאותו כולם ענדו, היה רובה או פיגיון.

הם ידעו וגם אני, שאפילו בעולם הזה, אי אפשר להיות בטוחים. והם יודעים, שבחלום הזה הסכנה גדולה פי כמה וכמה.

הלכנו תחת השמש הקופחת, סופרים צעדים, עד שכבר לא יכולנו יותר ללכת. הייתי עייפה אבל לא רציתי לעצור, והם לא יעצרו עד שאני לא אעצור. לא רציתי שיפגעו, אז הפסקתי את הליכתי.

"אני עייפה!" קראתי והושטתי את ידיי מעלה.

ראיתי הבעת הקלה בפניהם וחיוך עלה על שפתיי.

אני כבר יודעת שחיוך הוא הדבר השני הכי טוב שאפשר לעשות עם השפתיים.

שחררתי את רגליי מנעלי החולות והבטחתי לעצמי כי מחר אלך ללא נעליים. יהיה לי קל יותר.

הירח הירוק נראה והכובים הגדולים נצנצו לנו, מגלים לנו בסוד שהגיע זמננו לישון.

תחילה לא הבנתי את אותו הירח. ירוק כמו דשא לאחר גשם חזק, אבל עם הזמן התרגלתי אליו, ואפילו התגעגעתי אליו בלילות שבהם לא הצלחתי להירדם בעולם המציאות.

מחר נמצא אותו. אני אמצא אותו.

…..

הבוקר הגיע, ידעתי זאת למרות שבשמיים עדיין נראה הירח. קמתי במהרה, ארגנתי את חפציי ו-ווידאתי שהרובה נמצא בחגורתי.

כבר התכוונתי להתחיל בסיור כששמעתי את לחישתו.

"בורחת?"

פלטתי אנחה וזרקתי לעברו את שק האוכל.

"בוא."

הוא חייך בתגובה חצי חיוך, קם על רגליו ועטף את צווארי בזרועו.

עוד לפני שהספקתי לומר דבר מה, קירב את פניו לשלי, ומצחינו התנגשו.

שלא תעזי לעשות משהו חסר זהירות."

הרמתי גבה למשמע דבריו, הוא הכיר אותי יותר מכולם. ידע כי זה לא אפשרי לי.

צחוק נפלט מפיו.

"לא בלעדיי."

הרגשתי איך לחיי מאדימות, ואוזניי חמות. נתתי אגרוף לצלעותיו. הוא השתנק ולא יכולתי שלא לצחוק.

המשכתי ללכת, והוא אחריי. ידענו מה אורב לנו.

"הנעליים." קרא לעברי, ואז נזכרתי. פה, עדיף ללכת בלי נעליים. כך אפשר יהיה לדעת מתי משהו מתקרב. המדבר אמור להיות רותח, וברגע שגל קור עובר בו, זה הזמן לברוח,
או לתקוף.

הפעם הראשונה בה הגעתי לטקנוגה הייתה כאשר הייתי בת 12 נראה לי. עבר זמן רב, אך עדיין זכרתי את הסיוט שפגשנו פה. זה היה הסיוט הראשון שפגשנו.

באותו הזמן עדיין לא נוצרו החומות והסיוטים היו עוברים ממקום למקום בחופשיות.

אנחנו נבריח אותו.
הוא היה אז בן חמש עשרה, והחשבתי אותו לבוגר שבינינו. לא להאמין כמה טעיתי.

שני החוקים היחידים שהכרנו אז בנוגע לעולם הזה היו-
1.בכדי לחזור, דם צריך להישפך.
2.אסור לפגוע בסיוטים.

תמיד תהינו למה החוק השני התקיים. הרי סיוטים הם דבר רע. הם מפחידים, משבשים חלומות ומעירים משינה.

תמיד תהינו, עד שכאשר הבנו, כעסתי על עצמי שעשיתי זאת. הייתי נותנת הכל בכדי לא לגלות את האמת מאחורי הסיוטים.

לא בדרך שאני גיליתי אותה.

גל קור.
וויל היה הראשון לעצור. ידעתי כשלא שמעתי עוד את פסיעותיו.
עמדנו שקטים וחיכינו לתזוזה של החול, או לקול זעקה. דבר לא נשמע.
הבטתי על וויל ומבטינו השתלבו. רגלו הימנית מופנית קדימה, יחד עם ידו השמאלית. בחגורתו נחו להם כמה סכינים. העתקתי את תנוחתו, ידי הלכה אל האקדח כאשר קול נפץ נשמע ואחריו זעקה.
קול הנשמע כמו אדם, שנגלה כיצור מתועב.

לא הכרתי את הילדה ששמה טקנוגה. בשבילי, היה זה השם המוזר ביותר ששמעתי בחלומות.
הילדה שגרה במדבר.
מעולם לא ראיתי את הוריה בחלומותיה. רק את אחיה הגדול, בעל החיוך הגדול שלא נעלם לעולם.
כעת, הסיוט אחז בקולו, והילדה, אשר לעולם לא אראה את דמותה, שלחה עוד גל קור. פחד, הוא דבר מטופש כל כך, ואימתני.

אבל הסיוט הזה היה הסיוט הקבוע שלה, בכך הייתי בטוחה. החומות לא נתנו לסיוטים זרים להיכנס.
ילדה מסכנה, אם הסיוט נשאר עוד מאז ביקרתי פה איתו בפעם האחרונה, כנראה שלא הצליחה לישון טוב בלילות כל אותן השנים.

הדמות השחורה התקרבה במהרה אל עברנו, ואני הפניתי את האקדח מעלה.

"אלכסה זה לא הזמן-"
קול ירייה נשמע.
לחצתי על ההדק, והאש התפרצה אל כל עבר, מנעה מהדמות להתקרב.
ראשי פנה אל וויל. מבטו המפוחד ריקן את כוחותיי האחרונים.

טקנוגה, החלום בו האוויר מלא בגז.

רגליי נחלשו, ונפלתי, עיניי נסגרו לאחר מכן, ומסביבי רק שחור.

מצחיק שבפעם הראשונה, הוא היה הראשון ליפול.