בין חלום למציאות-פרק 1
הגבעות וההרים המושלגים גרמו לי לתהות שוב, איך אוכל להישאר פה לעולם. אני, שידעתי את התשובה לא רציתי להכניס אותה למוחי, מפני שעל אף שאיני אנושית לגמרי, הרצון שלי לחיות ולשרוד חזק.
ידעתי כי התבונן עלי, וכי רצה לדבר איתי, אבל לא רציתי לעשות זאת. כעסתי עליו והוא לא הרגיש את הצורך להתנצל.
שמעתי את רגליו מתקרבות אלי, צעד אחרי צעד, והעמדתי פנים כי איני שומעת אותו, איני רואה אותו כלל
"עוד מעט נעגון" הוא לחש.
ראיתי איך ניסה לקבל ממני תגובות, ואיך התאכזב.
"תקשיבי אלכסה." באיטיות ראשי נע לעבר דמותו
הוא חייך
"אני לא מקשיבה." אמרתי.
ברגע שהבנתי שדיברתי נשכתי את לחיי הפנימית. הוא רצה שאדבר, והנה דיברתי. כל הכבוד לי.
אין דרך חזרה עכשיו.
"הם שלחו אותי אליך בכדי שאדבר איתך על משהו…חשוב."
"דבר."
"הוא לא יהיה לרוחך." אמר ועיניו החזיקו את מבטי.
"דבר לפני שאקפוץ מהספינה."
ראיתי את הבהלה בפניו, וצחקתי.
צחקתי כל כך עד שצדדי כאבו ושכחתי את כעסי אליו.
הוא יודע. הוא וכל השאר, שאני מסוגלת לכך, ושעשיתי זאת פעם. שמחתי שמידע זה עוד פועל.
אם הייתי יודעת הייתי קופצת כבר בהתחלה, בפעם הראשונה שבה באתי לפה.
רק שאז, הייתי קטנה מידי.
שמעתי אותו נאנח, ונלחמתי בצחוק שלי, בכדי שיוכל כבר לומר לי את הדבר שהטריד אותו.
"הוא לא שם. הוא לא בבוֹנדין."
כיווצתי את אגרופיי והרגשתי את חום גופי עולה. גופי הקשה עלי למנוע את הצעקה.
להרגע. לא להראות אכזבה. לא להראות תסכול. את כבר יודעת שזה מה שהוא היה רוצה שתרגישי, ואת לא תתני לו את הסיפוק.
הלכתי אל עבר חדרי, כששמלתי נשרכת אחריי, מונעת ממני למהר בגלל כל הבד.
ראיתי את מבטי האחרים, מסתכלים עלי, ובוחנים אותי בעודי לוקחת את הסכין שלי, ועושה חתך בכף ידי.
הוא רץ אלי וניסה לעצור אותי, אבל הוא כבר ידע, שלא יספיק.
הם ראו אותי נעלמת.
…
הוא עשה זאת שוב. ברח.
בכל פעם שבו אני מתקרבת אליו, הוא בורח. כל פעם ששנינו שם.
ידעתי שיכולתי לתפוס אותו גם פה, בעולם האמיתי, אבל אם הייתי עושה לו אפילו משהו קטן היו אוסרים אותי. אינני רוצה זאת, ולכן איני עושה את זה.
קמתי. המקום בו חתכתי את עצמי לא מדמם יותר, אבל הצלקת נשארת. כמו שנשארה בכל שאר הפעמים.
למדתי שכדאי שאעשה זאת במקום אחד, על קו אחד שאמור להיות טבעי, כך לעולם לא חושדים בכך שאני חותכת את עצמי, או שאני לא יכולה לחיות לבדי.
עד עכשיו זה פעל מצוין. מצחיק שהוא זה שגם נתן לי את הרעיון.
מצחיק שעכשיו הוא כל כך קרוב ורחוק.
ידעתי מה השעה, וידעתי שאצטרך למהר גם היום מחשש שאאחר. אני לא יכולה לאחר עוד. לא היום.
סגרתי את הדלת והשארתי אותה לא נעולה-לא מפני שלא יכולתי-אלא מפני שרציתי. הגשם ירד ושטף את הכביש יחד עם המכוניות שעליו. רצתי מהר לכיווני והתפללתי שאגיע בזמן. שאראה אותו.
עם כל צעד השלוליות הרטיבו יותר ויותר את מכנס הג'ינס שלי, עד שכבר לא הרגשתי בו עוד. עד שהגשתי רק מים. לא היה לי הרבה זמן, אבל הייתי קרובה. הייתי רק צריה לעבור את הכביש. זה הכל.
אבל התמרור לא הסכים להתחלף.
רצתי מהר ככל האפשר אל עבר הצד השני, ואפילו כששמעתי וראיתי את המכוניות, רק עוד שנייה ויפגעו בי, המשכתי.
לא הסתכלתי לאחור אבל שמעתי את אי הסדר אותו יצרתי.
עליתי מעלה. אמרו לנו להגיע לבניין ולעלות לקומה השנייה וכך עשיתי. לא יכולתי לסבול את השקט ששרר שם ואת הצבע הלבן, הקיר העירום בקומה הראשונה.
הייתי צריכה לעבור את כולה בכדי לעלות במדרגות לקומה השנייה. הלבן הכאיב לעיני והחזיר אותי אל אותו היום בו נפגשנו.
אור חזק עיוור אותי כשהגעתי אליה. הקירות הלבנים והעירומים שהיו רק כמה צעדים מתחתיי, נראו אף יותר חיוורים בהסתכלותי קדימה.
כל הקירות, עטופים בצילומי מאקרו יפייפים ומרהיבים, כאילו התבוננו בי וביקשו ממני שאבוא ואסתכל בהם, אלמד אותם. כמעט ועשיתי שאת, כשגברת גרינולד היגתה את שמי.
"אלכסה. עמדי במקומך ותקשיבי."
צחוק קל יצא מפי. עוד מישהו רוצה שאקשיב לו. עוד מישהו חושב שיוכל לומר לי מה לעשות.
כולם עמדו בלא מעש עד שעלה המדריך.
סוף סוף ראיתי אותו שוב.
שמו נפלט מפי בלא כוונה, וחבל שאמרתי אותו:
"סוויאר."
כמו שמו, הוא הציל את עיניי מהקירות הלבנים. לא כמו שם.
כמו תמיד.
אני לא יודעת למה, ואני לא יודעת איך, אבל אני יודעת ששנינו נשאבנו לכך ועכשיו זה תבוע בנו. זה לא יעזוב אותנו לעולם. הוא ואני היינו היחידים שיכולנו לעשות זאת. כשישנו, יכולנו להיכנס לעולם אחר, העולם שבו החלומות, הופכים למציאות.
עולם זה, חיבר בינינו והפריד בינינו.
רק לאחר מכן, לאחר פגישתינו בעולם החלומות, פגשתי בו שוב בתערוכת הצילום אליה לקחו אותנו מהתיכון.
ועכשיו הוא שוב פה.
בגללו, לא יכולתי להתרכז בצילומים המרהיבים, ורק חשבתי על שנאתי לו.
רק בגללו צעקו עלי על כך איני מקשיבה.
רק בגללו, התיישבתי בצד ליד צילום של טיפה מוגדלת על נרקיס אדום, וניסיתי למנוע מהדמעות לפרוץ.
לבסוף, כל שאר התלמידים סיימו את הסיור, ויכולתי סוף סוף לקום.
לקראת יציאתי מהבניין ראיתי אותו מולי כשהלכתי.
ראיתי את המבט המסוקרן שלו בעיניו, ורציתי למחוק אותו באגרוף, אבל לא יכולתי, לא כאן. יש לי את העולם האחר בשביל זה.
הוא הביט ישר בי, וגרם לי להסמיק בלחיי, ואני כעסתי שגופי הרשה לו לעשות זאת.
עיניי הופנו מטה. לא הסכמתי להן לראות אותו. כבר הגעתי לדלת היציאה והוא עשה זאת שוב.
אני החתול והוא העכבר.
"טקנוגה." לחש לי כשחלף מימיני.
כמו תמיד, חשבתי.
בשבילו זה היה רק משחק.
בשבילי זו תהיה נקמה.
תגובות (0)