בין חלום למציאות-ההתחלה

רוחות חזקות נשבו לכיווני, וכמעט והעיפו את המכתב מידי. אותיות גדולות ומקושטות, שרקדו על הנייר הלבן. זה הדבר האחרון אותו אני זוכרת לפני שהתעוררתי.

כשפקחתי את עיניי אור חזק סינוור אותי, וגרם לי לקפוץ ממיטתי.

הייתי בחדרי. הוא נעלם.

למה איני יכולה לראות אותו שוב? למה אני צריכה לחכות?

נאנחתי וידעתי כי אין בידי לעשות דבר, חוץ מלחכות. סידרתי את המזרון בו ישנתי, והתבוננתי במראה שעל ידו. דמות מלוכלכת נעמדה מולי. אמרתי לו שאני לא יכולה לעשות את זה, גערתי. כעסתי על עצמי ועל כך ששיערי המטולטל יבכה אם אסרק אותו עכשיו, ללא שום רטיבות. על כותונת הלילה שלי, הנחתי את המעיל הישן של אבי וירדתי מטה.

בבניין שלי, יש רק מקלחת אחת, ולמזלי, עכשיו אמצע הלילה.

ידעתי כי אף אחד לא יתקלח עכשו, הרי המים קפואים ושום אדם שפוי לא יצליח ולא ירצה להקפיא את עצמו. אבל אני לא שפויה, לא נורמאלית.

דפקתי כמה פעמים על דלת המקלחת ודבר לא ענה. ניסיתי גם להקשיב אולי לקול פסיעה או אנחה אבל כלום לא נשמע.

פתחתי את הדלת וריח הטחב גרם לי לסתום את אפי. כמה זמן כבר לא התקלחתי פה, חשבתי לעצמי. עכבר קטן הגיח ממאחורי הדלת ויצא במהרה. גם לו כנראה לא היה טוב כל כך לשבת במקום המסריח הזה.

מתחתי את ברז המים ונעמדתי מולו, יחד עם בגדיי, הרי אני צריכה לנקות גם אותם. המים הקרים גרמו לגופי לרעוד, אבל אלו היו רעידות שקיבלתי בברכה. המים הקפואים הוציאו כל מחשבה ממוחי, וגרמו לו להתרוקן עד שהדבר היחיד בו הייתי מרוכזת הוא הטיפות הקטנות שירדו מאצבעותיי.

ניסיתי למנוע מצחוק קטן להתחמק, אך לשווא.

אני, שבלילות משגיחים עלי, ודואגים לי מכל רע, מנקה גם את בגדיי וגם את גופי במים קפואים במקום אמבט המים החמים שלו הייתי רגילה. אם היו יודעים, היו צועקים עלי. הם היו עושים הכל שאשאר באותו המקום, שלא אעזוב את קרבתם לעולם.

משום כך, אני יודעת שלעולם לא אגלה זאת. לעולם לא אראה זאת, לעולם לא.

הוא היה קושר אותי לעמוד ולא נותן לי לעזוב, על אף שהיה יודע כי דבר לא יחזיק אותי אם אין אני רוצה בו.

המים נפסקו, וכך גם המחשבות. פניתי מעלה והתבוננתי במדרגות המלוכלכות, שנעשות לבנות כמו ביום בו נוצרו, ברגע שהנעל שלי דורכת בהן.

לא אוכל יותר לישון. לא אוכל יותר לראות אותו בינתיים.