בורחת-פרק7

אחרי ארוחת הצהרים יש לי הפסקה של חצי שעה,אני מחליטה לחזור לאוהל של הבנות.
טורי נאלצת ללוות אותי,כמו תמיד.
"את לא חייבת להיכנס אם את לא רוצה,אני לא אברח" אני אומרת לה והיא נשארת בחוץ,בתוך האוהל נשמעת מנגניה,כנראה אחת הבנות מנגנת על גיטרה.

"מעמידים פנים שאנחנו חזקים.
זה למען ההורים.
שלא יראו שגם אנחנו נשברים.
עומדים יציבים,
לא מראים כמה אנחנו עייפים ."

זאת מילה,הילדה הג'ינג'ית החופרת,היא זאת שמנגנת ושרה,למעשה היא היחידה שנמצאת עכשיו באוהל,מלבדי כמובן.
ברגע שהיא מבחינה בי היא מפסיקה לשיר ופניה מאדימות כמו עגבנייה.
"השיר לא רע" אני אומרת לה בחיוך,משהו במשמעות של השיר שלה גורם לי לשנוא את עצמי על איך שהתייחסתי אליה קודם.
"לא היית בארוחת הצהריים" אני אומרת אחרי כמה דקות של שתיקה מביכה.
"כן,לא הייתי רעבה" היא עונה בביישנות.
"את יכולה לשיר לי את השיר שלך?" אין לי מושג למה ביקשתי את זה,אף פעם לא ביקשתי ממישהו שישיר לי אבל אני סקרנית לגבי שאר המילים שלה.
"בבקשה" אני מבקשת שוב.
"טוב…"היא שותקת לרגע ואחר כך שואל "אבל את לא תספרי שאני שרה,נכון?"
"רק אם את לא רוצה".

""החיים לא קלים"
כך אומרים הגדולים.
"אתם הילדים פשוט לא מבינים"
האם אינם יודעים שגם אנחנו רואים?
רואים את הזוועות,מרגישים את המלחמות.
לפעמים אפילו בוכים בלילות,"

היא לא נראית אחת ששרה,אבל ברגע שהיא פותחת את הפה שלה עוברת בקול גופי צמרמורת.

"מעמידים פנים שאנחנו חזקים.
זה למען ההורים.
שלא יראו שגם אנחנו נשברים.
עומדים יציבים,
לא מראים כמה אנחנו עייפים .

זה למען ההורים.
שלא יראו שגם אנחנו נשברים."

היא מסיימת את השיר שלה ואומרת שזה כל מה שהספיקה לכתוב בזמן שהיינו בארוחת הצהרים.
"זה ממש יפה" אני אומרת לה והיא מחייכת ואומרת תודה.

"חיילת מיירין וייט,חיילת מילה ריסאל" קוראת טורי.
"כן?" אני שואלת אותה.
"המפקד קורא לכן למסדר." היא אומרת .ואנחנו הולכות לאן שהיא מובילה אותנו.
"מה הקטע שלה?" שואל מילה.
"היא שומרת עליי" אני עונה.
"למה?" מילה.
"שאני לא אברח."

כל החיילים עומדים כבר ב-ח' ומולם עומד המפקד והחייל גרי.אני ומילה רצות ומצטרפות לשאר החיילים המסודרים במקומם,אפילי איזי כבר שם.טורי מצטרפת למפקד ולגרי.
המפקד לובש עכשיו חולצת טי שחורה ומכנס צבעי בצבע ירוק זית שמבליטים את מבני גופו הרחב והגבוה.האמת שהוא ניראה לא רע בכלל בבגדים האלו.
"פעם אחרונה שאתן מאחרות" הוא נוזף בנו וממשיך לדבר."שמתי לב שבארוחת הצהרים רבים ממכם המשיכו לשבת כשנכנסתי,חשוב שתדעו שנהוג לקום כשהמפקד נכנס לחדר.ועכשיו חלוקת הנשקים"
גרי וטורי עוברים חייל חייל ונותנים לו נשק אך כשהם מגיעים אליי ואל איזי הם מדלגים עלינו וממשיכים להבא אחרנו.וזה מרגיז אותי.
כשהם מסיימם לחלק את הנשק המפקד שוב מדבר.
"בנים,אתם הולכים עכשיו עם החיילת טורי,היא תלמד אתכם להשתמש בנשק שלכם.ובנות,אתן משוחררות,סיימתן את הפעילות שלכן להיום."
הבנים מתלוננים על כך שזה לא הוגן והבנות הולכות מאושרות בחזרה לאוהל,רק אני נישארת מאחור ומחקה שכולם ילכו לדרכם.
"הכל בסדר חיילת מיירין?" שואלת המפקד.
"לא!" אני עונה בכעס."שום דבר לא בסדר."
"כשאת עונה לי תקראי לי המפקד,זה ברור?" הוא שואל בכל תוקפני משהו.
"לא,זה לא ברור,אני אדבר אליך איך שאני רוצה" אני עונה,מה אני עושה?מה אני רוצה שיחזירו אותי לתא שלי?
אבל אני פשוט לא יכולה לסבול את הצביעות הזאת,לדבר אל מישהו בכבוד,מישהו שלא רק שאני לא מכבדת אלא גם מתעבת.
"את מוזמנת לחזור לאוהל שלך עד שתרגעי ורק אז תבואי לדבר אתי" הוא מסתובב ללכת.
"חכה." אני אומרת אבל הוא ממשיך ללכת " המפקד." עכשיו הוא מסתובב.
"כן?" הוא שואל ומתקדם שוב לעברי.
"רציתי להגיד לך שאני לא מתכוונת לברוח" אני אומרת בקול שקט,משום מה אני לא רוצה לעצבן אותו שוב.
"טוב.." הוא אומר.
"באמת..החלטתי להישאר כאן" האמת,שאני אומרת את האמת,אחרי שדיברתי קצת עם מילה והכרתי את החברים החדשים של איזי גיליתי שלא כל כך נורא להיות כאן,יכולים להיות לי חברים טובים,ובקשר למלחמות שהם לא שלי,אני לא חייבת להיות לוחמת,אני יכולה להיות חובשת או טבחית,אני יכולה לרפא פצועים ולהאכיל רעבים,אני לא חייבת להרוג אם אני לא רוצה.
"אז,אתה יכולה לומר לטורי שאני לא צריכה מלווה?" אני שואלת.
"לא" הוא אומר "כשאני אחליט שאת לא צריכה מלווה אני אומר לה".
"ובקשר לנשק" אני מתחילה לומר והוא קוטע אותי.
"בשום אופן לא,את לא מקבלת נשק." הוא אומר בקול סמכותי ביותר.
"יופי,כי זה מה שרציתי לומר לך,אני לא רוצה נשק."
"באמת?" הוא שואל מופעה.
"כן,אני לא רוצה שתגרמו לי להרוג אנשים,לא אכפת לי אם הם גנבו כסף כדי לקנות אוכל לילדים הרעבים שלהם או שהם ריגלו אחרכם ומסרו סודות לאויב,אני לא הורגת אנשים,אני לא אלוהים והתפקיד שלי הוא לא להחליט מי יחיה או מי לא" אני אומרת ורואה שהבעת פניו מתרככת מעט,או אולי אני רק מדמיינת את זה.
"בסדר" הוא אומר.
"תודה,המפקד וערב טוב" אני מסתובב ללכת ושומעת אותו מאחורי אומר ,אין בעד מה.