בורחת-פרק 9

אחרי הארוחה יש לנו חצי שעה הפסקה,מילה ושיינה חוזרות לאוהל,מילה רוצה להשמיעה לה את השיר שכתבה.אני נשארת עם איזי.
"אני יכולה לשאול אותתך משהו?" אני שואלת בזמן שאנחנו מפנים את שולחן האוכל.
"בטח." הוא עונה ולוקח את הצלחת מידי.
"למה אתה והדודים שלך חייתם ביער? אתם לא שייכים לשום ישוב?" כבר הרבה זמן אני רוצה לדעת את זה ואף פעם לא היינו באמת לבד אז לא יכולתי לשאול.
"גראהם הוא שומר היער,במקור הוא מהישוב שלך.שרה היא אשתו וגם היא מהישוב הצפוני" הוא ממשיך לדבר בזמן שאנחנו מפנים את הצלחות לשולחן המרכזי "והאמת שאין בינינו קשר דם,הם מצאו אותי ביער ונתנו לי לגור אתם,הם אמרו שאם ישאלו אני אגיד שהם דודים שלי.
במקור אני מהישוב המרכזי,אבל אין לך מה לדאוג כי גם אני שונא את האנשים שם,אני נאלצתי לברוח כשהייתי בן עשר בלבד,אחי הגדול וההורים שלי נעצרו בחשד לבגידה ולפני שבאו לעצור אותם הם ביקשו שאני אברח ליער,זה מה שעשיתי."
וואו,לא הייתי מאמינה לדבר כזה,איזי לא ניראה אחד שבורח ועוד יותר הוא לא ניראה בוגד. והעובדה שזה מה שהוא גורמת לי לכבד אותו יותר.
"ומה עם איימי?היא הבת של גראהם ושרה נכון?" אני שואלת כשאני נזכרת בילדה היפה.
"לא" הוא אומר ומסביר ובזמן שהוא מדבר החיוך הנצחי שלו נמחק מפניו "יום אחד,שנה אחרי שהם מצאו אותי,חזר גראהם לבית ואתו נערה הרה,היא הייתה בת חמש עשרה לכל היותר,היא אמרה שברחה מהישוב הצפוני כי היא יודעת שלמרות שהיא עומדת ללדת המדינה תהפוך אותה לחיילת,ששאלנו אותה מי האבא של התינוק היא פרצה בבכי וכשנרגעה קצת סיפרה שכשהייתה קטנה הוריה נהרגו וחבר שלהם הוא שגידל אותה,היא סיפרה שהוא אכריח אותה לקיים אתו יחסי מין כמעט בכל יום והתוצאה של זה היא שעכשיו היא בהיריון,היא אמרה שאין לה מושג מה היא צריכה לעשות." הוא עוצר לרגע רק כדי לקחת נשימה ואני יכולה לראות שענייו נוצצות מדמעות.
"שרה אמרה שהיא תישאר לגור איתנו,שרה טובת לב,היא לא יכולה שלא לעזור לאדם במצוקה וגראהם כל כך אוהב אותה שאינו יכול לסרב לבקשות שלה,אז הנערה נשארה לגור איתנו,עד הלידה.
התינוקת שנולדה הייתה בריאה ויפהפה כל כך,שיערה המועט היה כמו השמש,אפילו הבכי שלה היה נעים לאוזניים, אבל האמא הצעירה לא שרדה את הלידה וכבר בערב של אותו היום נאלצנו לקבור אותה ביער.
שרה החליטה לקרוא לתינוקת איימי ולגדל אותה כאילו הייתה בתה." לא היה לי מושג שחייו של הנער הזה היו כל כך קשים,איך הצליח להסתיר הכל תחת חיוך מושלם וצחוק כובש. אני לא ממש יודעת איך להגיב במילים כשאני שומעת סיפורים עצובים כל כך,אז אני רק נגשת אליו וכורכת את זרועותיי סביבו,הוא מחזיר לי חיבוק ואני יודעת שהוא שוב מחייך,אבל הפעם חיוך עצוב ומלא משמעות,כמו החיוכים של האנשים בישוב שלי,חיוך של אדם שאיבד מישהו חשוב.
"אהממ.." אני שומעת קול מאחור,אני מנתקת את עצמי מאיזי ומסתובבת,בפתח האוהל עומד המפקד דניאל."אתם מאחרים למסדר" הוא אומר בקול נוזף.
"סליחה" אני ואיזי אומר יחד,דניאל מבחין בעצב של איזי ושואל אותו עם הכל בסדר.
"כן המפקד" עונה איזי ברשמיות יתר.

אני ואיזי מצטרפים למילה וקולין שכבר עומדים באזור של המסדר.
"היי!" אומר קולין "איפה הייתם?" הוא שואל.
"בשום מקום,סתם דיברנו על משהו." עונה לו איזי.
"ששש…" אומרת מילה בפחד כשהיא רואה את מבטו הכעוס של דניאל,ואני יודעת שלא עליה הוא כועס.
אחרי המסדר אומר דניאל שהבנים צריכים ללכת עם גרי לריצת לילה והבנות עם טורי למתווכים ומכיוון שלי אין נשק אני נשארת לבדי.
"מה אני צריכה לעשות,המפקד?" אני שואלת ברשמיות.
"את באה הייתי." הוא אומר ובקולו אני שומעת מעט מתח.
"לאן?" אני שואלת ולא מביטה בפניו,משום מה לא נעים לי שהוא ראה אותי ואת איזי מתחבקים קודם.
"לחדר שלי,אני צריך לדבר אתך" הוא אומר מוביל אותי לחדרו.