בורחת- פרק 8

"בוקר!" אני שומעת מתוך שינה מישהו צועק. "הגיעה הזמן לקום!לקום!לקום!" אני לא קמה.
"בוקר טוב חיילות!" ממשיך הקול לצעוק "לקום!" אני שומעת בנות מתלוננות סביבי.
"נו באמת.מה לקום?" מישהי אומרת.
"לא רוצה!" אומרת אחרת.
"עוד חמש דקות" מישהי נוספת אומרת.
"לקום!" השמיכה נתלשת מעליי ואני רואה חיילת במדים ירוקים -דרגה אחת מעל מדים אפורים כמו שלי- עומדת מעליי עם השמיכה שלי בידיה.
"אוף!" אני אומרת לה "מה עכשיו?!"
"בוקר טוב גם לך" היא אומרת ועוברת להעיר את מי שישנה במיטה שלידי.
אני יוצאת מהמיטה בלי רצון ולובשת את המדים שלי,אני יוצאת מהאוהל ומגלה שהשמש לא זרחה לגמרי עדיין,מה השעה עכשיו? חמש או אולי חמש וחצי.
"בוקר" אומרת מילה שיוצאת גם היא מהאוהל ורואה אותי בחוץ.
"איזה בוקר?" אני שואלת "עדיין אמצע הלילה".היא צוחקת.אנחנו הולכות למקלחות של הבנות לצחצח שיניים ואחר כך לאוהל של הארוחות,מעניין איזה גועל נפש מחקה לנו שם היום?
אנחנו נכנסות לאוהל ואני מזהה את איזי שיושב באותו השולחן כמו אתמול ואיתי יושבים גם לואיס וקולין.אני ומילה מצטרפות,אני מציגה את מילה והיא מברכת אותם בבוקר טוב.
היום האוכל הרבה יותר טוב,דייסת שיבולת שועל עם פירות ופרוסת לחם,אנחנו אוכלים בשקט ואז ניכנס המפקד ואנכנו נזכרים שאמר לנו לעמוד כשהוא נכנס,כולם עומדים.
"משוחררים" הוא אומר "ושיהיה לכולנו יום מוצלח" כל אחד חוזר לעיסוקים שלו.
"'שיהיה לכולנו יום מוצלח'" מחקה אותו איזי בשקט וכולנו צוחקים.
"מה הוא חושב שהוא?מלך?" שואל קולין "הוא בסך הכל המפקד כאן,אני לא מבין למה צריך לעמוד כל פעם שהוא נכנס".
"גם אני לא מבין" מסכים אתו איזי.
"גם אני לא מבינה" אומרת מילה,יש לי הרגשה שהיא תסכים עם כל מה שקולין יגיד.

אחרי ארוחת הבוקר הבנות הולכות עם טורי ללמוד איך להשתמש בנשק והבנים הולכים לשיעור בקרב מגע,כיוון שאין לי נשק יש לי שעתיים חופשיות,אני מופתעת לגלות שאני חופשיה משמירה בשעתיים האלו.
אני מסתובבת בבסיס,נכנסת לכל אוהל שמותר לי להיכנס אליו,אני מגיעה עד המבנה שנראה כמו בית,אני מסובבת את ידית הדלת ומגלה שהיא נעולה.
"הכל בסדר?" אני מסתובבת ורואה את המפקד מאחורי,הוא לובש רק מכנסי ספורט קצרים והחולצה השחורה שלו תלויה על כתפו,פניו מזיעות,כנראה הוא חזר מאימון או משהו כזה.
"אה..כן" אני אומרת "..אני חושבת" הוא ניראה ממש טוב בלי החולצה,רגע,למה אמרתי את זה.אסור לי לשכוח שאני שונאת אותו,אני שונאת כל מי שמשרת את המדינה הזאת,אני שונאת גם את עצמי על כך שהחלטי לא לברוח מכאן.
"מה את עושה כאן?" הוא שואל.
"מסתובבת. מה אתה עושה,המפקד?" אני שואלת ומרגישה ממש טיפשה בגלל זה.
"מסתובבת?אין לך מה לעשות?"
"לא,אין לי נשק והבנות עכשיו לומדות איך להשתמש בו."אני מסבירה."לא הסכמתה לתת לי נשק,וגם ככה לא רציתי אחד."
"בסדר.." הוא אומר וחושב על משהו,אני חושבת.
"תעלי על בגדי ספורט" הוא פוקד עליי ואני רק מנסה לא להסתכל יותר מידי.
"לא הבנתי המפקד.למה?" מה יש לי היום!
"את באה איתי לריצה,אני לא יכול לתת לך להסתובב ככה לבד,בלי ליווי,ולא יזיק לך לעשות קצת ספורט במקום להתבטל" הוא אומר ברוגע.
"טוב המפקד"
"חמש דקות את כאן" הוא לא מסיים את המשפט ואני רצה חזרה לאוהל להחליף בגדים.
"אני לובשת מכנס שחור קצר וגופייה שחורה וכמובן את נעלי הספורט השחורות שהבאתי מהבית.
אני חוזרת למקום שבו נימצא המפקד ומגלה שהוא לבש את החולצה שלו.
"לאן רצים?" אני שואלת.
"עד לאוקיינוס ובחזרה,זאת ריצה של שעה וחצי,אני מקווה שלא תתעייפי יותר מידי" רואים שהוא לא מכיר אותי כי ריצה זה אני,
אנחנו רצים,תחילה הוא מוביל "קדימה מיירין,אל תוותרי לעצמך!" הוא צוער לעברי.
"בסדר!" אני מחזירה לו צעקה ועוקפת אותו.אני רצה,מרגישה את הרוח בשיערי,אני מרגישה שוב עצמי.הנשימות שלי וקצב הלב קצת מואצים כתוצאה בכך שתקופה ארוכה לא רצתי,אבל עדיין אני יותר מהירה ממנו.
"קדימה המפקד,אל תוותר לעצמך!" אני אומרת לו ושומעת אותו צוחק קצת מאחורי.הוא מדביק את הפער שנוצר בינינו ואומר "את טובה" אנחנו רצים זה לצד זו בקצב אחיד,לא ממהרים יותר מידי.
ריח הים מתחזק ככול שאנו מתקרבים ואני שוב מאיצה,רוצה כבר ליראות את הכחול הגדול.
גם הוא מאיץ ואנחנו רצים מהר,מהר,מהר.יותר מהירים מהרוח עצמה.
ולבסוף אחרי כשעה מגיעים לאוקיינוס.
"וואו,זה היה כיף!" אני אומרת ומתיישבת על סלע גדול מול הים.
הוא מוריד את החולצה וזורק אותה על החול,"כן" הוא אומר ורץ לאוקיינוס.
אני מביטה לשמים,מעניין מאיזי היה אומר על כך.האם היה מאמין שאני באמת נהנית כאן?שאני באמת רוצה להישאר?
אחרי רבע שעה הוא יוצא מהמים ומתיישב לידי,"המפקד,אני חושבת שעדיף שנחזור עכשיו" אני אורת לו.
"כן,גם אני חושב כך" ,אין לכם מושג כמה הוא יפה ככה,כשהוא נוטף מים,כשהשמש מאירה את עיניו האפורות וגורמת להן להיות כמעט כחולות.
"ורק שתדעי,השם שלי הוא דניאל אבל עדיף שליד אנשים תקראי לי המפקד" הוא אומר.
"בסדר,דניאל" אני אומרת ואנחנו חוזרים.

"איפה היית כל היום?" שואל איזי בזמן אחד האימונים המשותפים שלנו.
"שום מקם" אני עונה "איפה אתה הייתה?".
"שיעור הגנה עצמית ואחר כך הסתובבתי בבסיס,היה להם הדרכה בשימוש בנשק." הוא מסביר.
"אה" אני אומרת.
"ניראה שטוב לך כאן" אומר איזי ומדגים את הזחילה שהמדריכה מלמדת.
"למה אתה אומר את זה?" אני שואלת וזוחלת אחריו.
הוא מתייצב ואומר " כי לפני זה חייכת.".חייכתי.לא שמתי לב לזה בכלל.
"לא נכון,אני לא מחייכת" הוא עוזר לי לקום.
"אין לך מה להתבייש בזה,החיוך שלך ממש חמוד" הוא ממשיך "ידעת שיש לך גומות חן?"
"אוי,תפסיק כבר." אני משחררת את ידי מאחיזתו והולכת לעמוד ליד מילה ועוד בחורה כהת עור שאני חושבת ששמה הוא שיינה.
"היי" אני אומרת להן.
"שלום!" הן אומרות ביחד,בהתלהבות.
"איזה כיף שהצטרפת!" אומרת מילה ושיינה מהנהנת.
אחרי האימון אני,שיינה,מילה ואיזי הולכים ביחד לארוחת הצהרים,שוב מגישים את הנוזל הלבן עם הגושים האפורים,הפעם אני לא טועמת ממנו,למרות שחבריי לשולחן כן אוכלים אותו.
אני שמה לב שטורי לא נמצאת בסביבה אבלה החייל גרי כן,יכול להיות שדניאל הבין שאני לא מתכוונת לברוח מכאן.