בורחת-פרק 5

הדלת נפתחת שוב ובכניסה עומדת אותה החיילת."ארוחת בוקר" היא אומרת.
"יופי,אני מת מרעב" אומר איזי ולוקח מידיה את המגש ובו האוכל שלנו.החיילת יוצאת מהחדר מבלי להביט בנו ולומר מילה נוספת.
במגש יש שני צנימים שרופים מעט וריבה כתומה.איזי לוקח צנים אחד ואת השני מושיט אלי."לא,תודה" אני אומרת.
"למה?" הוא שאול בזמן שלועס את הצנים שלו "את לא רעבה?"
"לא" אני משקרת,האמת שאני כל כך רעבה שלבטן שלי כבר אין כוח יותר לקרקר אבל אני עדיין לא מוכנה לאכול את האוכל שלהם.גם אם זה אומר שאני לא אוכל עד שנברח מכאן,אם בכלל נברח מכאן.
אחרי שתיקה ארוכה שואל אותי איזי אם הוא יכול לאכול גם את הצנים שלי.
"כן" אני אומרת ולא מביטה בו,אחרי החיבוק שהוא נתן לי הרבה יותר קשה לי לדבר אתו.
"בטוחה?" הוא שואל.
"כן" אני מתעטפת בסדין שלי,ולא מתייחסת אליו יותר.
"תגידי" הנה הוא מתחיל שוב אם הדיבורים המיותרים שלו "עשיתי לך משהו?"
"לא" אני עונה בקצרה,אני לא טיפוס שמדבר הרבה.
"אז למה את ככה?" הוא שואל ומחייך את החיוך הדבילי שלו ואני רק חושבת שהוא לא מבין כלום מהחיים שלו,כי בנאדם שמבין לא מחייך בלי סיבה,בנאדם שמבין יודע שהחיים קשים וחיוכים לא הופכים אותם לקלים יותר או טובים יותר.
"איך ככה?" אני יודעת מה הוא חושב עלי,הוא חושב בטח שאני איזה בחורה ממורמרת שכל היום בדיכאון,אז אני אגיד לכם משהו,הוא צודק,ואם הוא היה יודע איזה חיים קשים יש לי אולי הוא היה מבין.
"לא יודע" הוא אומר ונישען על הקיר לידי,ואני ממש לא מרוצה מזה."מתייחסת אלי כאילו הרגתי את אמא שלך." אולי לא אתה הרגת אותה אבל היא מתה בגלל אנשים מהסוג שלך, ברור שאני לא אומרת לא את זה למרות שאני ממש רוצה.
"תעזוב אותי כבר,בסדר?" אני אומרת בזעם ומכסה את פניי בסדין שלי.
"את פשוט ילדה קטנה." הוא אומר וצחקק.
"יופי" אני אומרת מתוך לסדין.
הוא שוב צוחק.ואני לא מבינה איך הוא יכול לצחוק אחרי כל מה שעברנו בעשרים וארבע שעות האחרונות,איך הוא יכול לצחוק אחרי מה שהוא עבר.אחרי שהפרידו אותו ממשפחתו בלי שרצה,אחרי שחקרו ועינו אותו,איך הוא מסוגל לעמוד בזה ככה.

אני חושבת על אבא שלי,מעניין על מה הוא חושב עכשיו,אולי עלי,האם אמרו לו שמצאו אותי?,שאני כלוא כאן או שהוא חושב שאני מתה,האם הוא דואג לי? אני חושבת שלא,אף פעם הוא לא דאג לי,אף פעם הוא לא שאל לשלומי או איך עבר עלי היום וכשאני הייתי שואלת אותו על היום שלו או איך הוא מרגיש,הוא תמיד היה מתחמק מלתת לי תשובה,הוא אף פעם לא התנהג כמו אבא ובטח שלא היה יכול לזכות בתואר האבא הכי טוב אך בכל זאת הוא אבא שלי,הוא המשפחה היחידה שיש לי ובגלל זה אני חייבת לאהוב אותו,גם אם אני לא אוהבת את זה.
אני מתחילה להצטער על שלא אכלתי את הצנים ההוא,הבטן שלי מתחילה שוב לזמר.אני חושבת על חטיפי האנרגיה שהרזתי בתיק הגב שלי,מה לא הייתי נותנת בשביל אחד,רק אחד זה כל מה שאני מבקשת אבל כמובן שאף אחד כאן לא קורא מחשבות.
אני יושבת בפינת הרצפה כבר שעות,אני חושבת.איזי נירדם ואני מצאת את עצמי בוחנת אותו,כשהוא ישן כך בתנוחה עוברית הוא נירא ממש כמו ילד עם השער הבלונדיני הפרועה הזה שלו והנמשים הקטנים שעל אפו ממש לא דומה לעצמו,הוא נראה כמו מלאך אבל אני יודעת שברגע שהוא מתעורר הוא חוזר להיות שטן,הוא מתעורר וקולט שאני מסתכלת עליו.
"מה?!" הוא ספק אומר ספק שואל.
"כלום" אני עונה.
"ראיתי אותך מסתכלת עלי" הוא מחייך בשובבות וזה גורם ללחיי להתלהט.
"לא נכון!" אני אומרת בזעם.
"זה בסדר,אני יכול להבין אותך,אחרי הכל אני גבר נאה וברור שתרצי להביט ביופי המושלם והנדיר שלי"
"מה שתג…" אני לא מספיקה לסיים את המשפט והדלת נפתחת ולחדר הקטן נכנסים החיילת הקבוע ועוד חיל אחד וחייל בדרגה גבוהה יותר.אולי המפקד שלהם.
"מיירין וייט,איזי ריין" אומר המפקד בקול סמכותי ביותר.
"כן?" אני שואלת.
"החיילת טורי והחייל גרי ילווה אתכם עכשיו לבסיס החדש שלכם" הוא אומר.וכשהוא אומר את השם טורי אני נזכרת מאיפה אני מכירה אותה,היא למדה כיתה מעלי בבית הספר,היא הייתה ילדה נחמדה,קצת מוזרה.את החייל,גרי,אני לא זוכרת.
"אבל אמרתם אתמול שעוד שלוש ימים נעבור לבסיס,נישאר לנו עוד יום." אומר איזי וקם מהרצפה,אני נשארת לשבת,אני לא מוכנה ללכת לשום בסיס עד שיסבירו לי מה הולך כאן.
"חלו שינויים בתוכנית" אומרת החיילת טורי "אין לכם מה לדאוג".