בורחת-פרק 4

אחרי משהו כמו שעה הדלת נפתחת שוב.
"באתי לשחרר לך את הידיים" אומרת החיילת שהביאה לי את האוכל.אני שומעת את הצעדים שלה כשהיא מתקרבת אליי,היא פותחת את האזיקים ומסירה את הכיסוי מעניי.
לוקח לי כמה שמיות להתרגל לאור המועט שבחדר אבל כשזה קורה לבסוף מה שאני רואה זה קירות לבנים,דלת גדולה,שולחן קטן וכיסא,זה כל מה שיש בחדר,אין חלונות.
"אמרתי לך שאני מעדיפה להישאר עם הכיסוי" אני אומרת לה בזעם.
"מצטערת, אלה הפקודות שקיבלתי" היא אומרת ומרימה את צלחת האוכל מהריצה "למה לא אכלת?".
"מצטערת,אלה הפקודות שקיבלתי" אני משיבה לה במילים שלה ומקווה שהיא תעזוב אותי כבר ותלך.
אבל היא לא הולכת עדיין,
"ממי קיבלת את הפקודות?" היא שואלת.
"מהלב שלי" אני עונה.
היא לוקחת את צלחת האוכל המלאה ויצאת מהחדר,אני שומעת את המפתח מסתובב ויודעת שהדלת נעולה.
אני חוזרת לשבת במקומי,על הרצפה,גבי מופני לקיר,אני מסתכלת על התקרה כי אם הבית לרצפה או אכסה את פניי בידיי הדמעות יפרצו החוצה.
ואז אני רואה אותה,מצלמת ביטחון,היא תלויה מעל לדלת הכניסה,הם צופים בי עכשיו,אני חושבת.
ברגע שאני רואה את המצלמה אני יודעת מה לעשות,אני יושבת זקוף,ראשי עדיין מורם ועיניי נעוצות במצלמה,אני לא אשבר,אני לא אבכה,לא אתן להם את התענוג הזה.
במשך שעות אני יושבת ככה,לא מורידה את עיניי מהמצלמה,זה כבר מתחיל להתיש אותי,אני מעלה בראשי את ארעי היום שעבר ורק אז אני נזכרת באיזי,הנער שרצה ללוות אתי לקצה היער,הנער שרצה לראות שאני מגיעה בבטחה ובגללי גם הוא כלוא כאן,אלא אם כן הם עשו לא משהו,אלא אם כן הוא כבר לא חי.אני ממהרת להוציא את המחשבה הזאת מהראש שלי,אני לא רוצה את הדם שלו על הידיים שלי.
ואז אני נזכרת בילדה היפהפיה ההיא,האם היא אחותו הקטנה או אולי בת דודתו,אני לא יודעת וכנראה גם לעולם לא אדע,מה היא עושה עכשיו,כשהוא איננו,היא בוכה? או אולי מחפשת אותו ביער?
האם החיילים מצאו את הבית ולקחו אתם גם את שרה וגראהם?אולי גם הם מוחזקים כאן ואני בכלל לא יודעת.
חולפות עוד כמה שעות והדלת נפתחת שוב ובכניסה עומדת החיילת ובידיה הסדין והכרית שהבאתי אתי מהבית.
היא נכנסת ומניחה אותם על השולחן הקטן,היא לא אומרת מילה.
"איפה איזי?מה הם עושים לו?" אני שואלת אותה,מדברת מהר לפני שהיא תעלם שוב.
"הנער? הוא בחקירה עכשיו,ברגע שהיא תסתיים יכניסו אותו לכאן" היא אומרת ויוצאת מהחדר,נועלת את הדלת.
אני יודעת שזה לא טוב,חקירה היא אף פעם לא דבר טוב,אני יודעת מה הם עושים לאנשים בחקירה,הם מתעללים בהם,מכניסים את ראשיהם לתוך מים,מחשמלים אותם ומכים אותם לפעמים הנחקרים לא שורדים.
לא הרבה אנשים יודעים איך מתנהלות כאן החקירות,אני יודעת את זה כי אבא שלי הוא חוקר,כמובן שהוא לא סיפר לי את זה,אבל אני יודעת,שמעתי אותו פעם מדבר עם חבר שלו על כך שנמאס לו להתעלל באנשים המסכנים האלו,שהוא לא יכול לראות את הצער והכאב בפניהם של הנחקרים שלו,הוא אמר גם שהוא לא יכול לסבול את הפחד של האנשים ממנו,את השנאה שניבטת מענייהם.
לפעמים גם מעניי הוא היה רואה את השנאה הזאת.
אני קמה מהרצפה ולוקחת את הסדין הכחול שהבאתי אתי מהבית,אני מתעטפת בו וחוזרת לשבת,הריח של הבית מציף אותי עכשיו,ריח של עשן סיגריות,אבק וחומרי ניקוי זולים.

אני חושבת שנרדמתי,לא חלמתי חלומות או שכן ואני לא זוכרת,אבל כשאני מתעוררת אני רואה אותו,הנער מהיער. פניו נפוחות ,יש לו פנס בעין הימנית וחולצתו מוכתם מדם,אך בכל זאת הוא מחייך את החיוך המעצבן הזה שלו,כאילו אומר "שום דבר לא יכול לשבור אותי" אני יודעת שזה לא נכון,אני יודעת שהוא רק משחק אותה קשוח ושבפנים הוא רך כמו חמאה.
"בוקר טוב לך" הוא אומר,אני לא משיבה לו ברכת בוקר טוב,כי הבוקר הזה ממש לא טוב.
אני מתעלמת ממנו,לא מביטה בו,לא עונה על שאלותיו.בסוף הוא מתייאש ומפסיק לשאול שאלות.
"למה את לא עונה לי?" הוא שוב מתחיל לדבר "אני לא מבין למה את כועסת עלי,אם כבר אני זה שצריך לכעוס כי אחרי הכל אם לא היית באה לבקר אותי ביער כמו תמיד אז לא היינו כאן עכשיו."
באה לבקר אותו ביער כמו תמיד?
"על מה אתה מדבר?" אני שואלת,לא מבינה מה יש לו,יכול להיות שבזמן החקירות הוא חטף מכה יותר מידיי חזקה בראש?
"את יודעת על מה אני מדבר,הם שאלו מה עשינו ביער,אמרתי להם שאני גר שם כבר שנתיים וסיפרתי להם איך נפגשנו שם לפני כמה חודשים כשיצאת לטייל ביער.אמרתי להם את האמת שאת ידידה שלי ובאת לבקר אותי,החוקרים שאלו למה הבאת אתך תיק גב עם ציוד ואני אמרתי להם שזה בשבילי,שהבאת לי ציוד כמו כל פעם" מסביר איזי ואני מבינה מה הוא עושה,הוא חיפה עליי בחקירה ועכשיו הוא מפחד שמאזינים לנו.
עכשיו אני כבר לא יכולה להתאפק יותר,אני פורצת בבכי כמו ילדה קטנה,ומהר מאוד הוא עוטף אותי בזרועותיו "הכל יהיה בסדר" הוא לוחש בקול קטן שאני בקושי שומעת "אנחנו נברח מכאן".
אבל למה המילים שלו גורמות לרצות לבכות יותר,ולמה הוא מחבק אותי,אחרי הכל הוא לא מכיר אותי.