בורחת פרק 3

אחרי הארוחה אני אומרת לשרה שכדאי שאמשיך בדרכי.
"את בטוחה?" היא שואלת "היער עלול להיות מסוכן"
"כן" אני אומרת.
"היא צודקת מיירין,היער הוא לא מקום בטוח,במיוחד לא לנערה כמוך" איזי לא מכיר אותי,אין לא מושג איזה מן נערה אני.
"אני הולכת,וזה סוף הסיפור.".
"אז אני בא אתך"
"אין מצב" אני אומרת,אני ממשיכה לבד וזהו,אף אחד לא יבוא איתי,בטח שלא הבחור המעצבן הזה.
אחרי ויכוח ארוך עם איזי אני מבינה שהוא לא מתכוון לוותר על ההרפתקה הזאת,אז אני מחליטה לשקר,אני אומרת לו שאני חוזרת לבית שלי.
"אני אלווה אותך אל קצה היער" הוא אומר ואני יודעת שלא משנה כמה אני אסרב,הוא בכל זאת יבוא.
אני לוקחת את תיק הגב שלי ומודה לשרה וגראהם על הכל,נפרדת מאיימי הקטנה ויוצאת לדרך עם איזי.
"אז מה הסיפור שלך?" שואל איזי בזמן שאנחנו צועדים ביער.
"איזה סיפור?" אני שואלת,משחקת אותה טיפשה.
"נו,את יודעת,מופיעה באמצע היער לבד,אומרת שברחת ואחרי כמה שעות אומרת שאת רוצה לחזור לבית"
"אם אתה יודע מה הסיפור שלי למה אתה שואל?" אני שואלת.
"סתם" הוא אומר.
"ואם כבר מדברים על זה אז מה הסיפור שלך ושל המשפחה שלך? לאיזה ישוב אתם שייכים?" כבר כמה שעות שאני רוצה לשאול אותו את זה.
"לאף ישוב" הוא עונה.ולפני שאני מספיקה לשול איך זה אתכן אני רואה קבוצה של לפחות עשרה חיילים באים לכיוון שלנו.

החיילים לוקחים אותנו עם הזיקים לתוך משאית ישנה שממתינה לנו בקצה היער.הם קושרים לנו את העיניים ואומרים לנו לשבת בשקט.
אם לא שואלים שאלות או חוקרים אותנו,כאילו שהם ציפו שנבוא,כאילו שהם ציפו שאני אהיה שם.
הם אומרים לנו לשבת על ריצפת המשאית ואנחנו מצייתים.
"מי אלו?" שואל איזי אחרי כרבע שעה מתחילת הנסיעה.
"חיילים מהישוב שלי" אני לוחשת לו.
"לאן את חושבת שאנחנו נוסעים?"
"ששששש…." אומר אחד החיילים ואנחנו מיד שותקים.
והאמת שאין לי מושג לאן לוקחים אותנו.
במשך שעות על גבי שעות אנחנו יושבים כך,בשקט,לא מוצאים מילה מהפה,העיניים שלנו עדיין קשורות והאזיקים מתחילים להכאיב ואני בטוחה שאנחנו לא נוסעים לישוב הצפוני.
"עוד כמה זמן מגיעים?" שואל איזי את החיילים.
"שב בשקט ילד" עונה קול עצבני מאוד.

בסופו של דבר כשהמשאית עוצרת ומורידים אותנו העיניים שלנו עדיין מכוסות והידיים עדיין כבולות.
"בואי איתי" אומר קול נשי,כנראה אחת הבנות מהיישוב שלי שנאלצה להיות חיילת,אולי אני אפילו מכירה אותה מבית הספר.
היא מובילה אותי בשקט למקום מסוים ורק מידי פעם אומרת משהוא כמו "מדרגה" או "זהירות על הראש".
"הגענו" היא אומרת "תישארי כאן".לאן כבר יש לי ללכת,היא יוצאת מהחדר שלתוכו הוכנסתי ונועלת את הדלת.
רק אחרי שאני בטוחה שאין מסביבי חיילים אני מעזה לדבר.
"איזי? אתה כאן?"
יופי,אני לבד.
הדלת נפתחת,אני שומעת צעדים,מישהו מתקרב,אני לא יכולה לראות מי זה,אני עומדת בשקט מנסה לא להראות לאדם שמולי כמה שאני מפחדת.
"מה עשית ביער?" שואל האדם שנכנס לחדר.אני לא עונה.
"תעני לי" הוא פוקד,גם בלי לראות את המדים שלו אני יודעת שהוא קצין בכיר ולפי קולו אני יכולה להבין שהוא לא בחור חברותי במיוחד.
"טיילתי" אני עונה.
"אני לא חושב כך" אני שומעת קול גרירה ומשערת שהוא גורר כיסא."את מבינה מיירין,אתמול בלילה אביך דיווח שנעלמת,שאלנו שכנים אם הם שראו אותך יוצאת מהבית,שכנה אחת אמרה שעלית על האוטובוס ערב" הוא עוצר פתאום,כאילו ממתין לתגובה ממני.
"נו,ו…אז נסעתי אתמול באוטובוס,אני לא מבינה מה לא בסדר בזה,ממתי אסור לילדה ללכת לטייל." אני מנסה לדבר בקול חזק ובטוח,רק שלא ידע כמה אני מפחדת.
"ברור שזה מותר,אבל גם ברור לשננו שאת לא הלכת לטייל,את ניסית לברוח כי בעוד שלוש ימים את תהיה בת שש עשרה ואת לא רוצה להפוך לחיילת:"
אין לכם מושג כמה שהוא צודק.אבל ברור שאני לא אומרת לו את זה ,מה פתאום.
"זה לא נכון".
"זה כבר לא משנה אם זה נכון או לא,כי את תישארי כאן בשלושת הימים הבאים ואחר כך נעביר אותך לבסיס שלך" הוא שוב צועד ,אני שומעת את הדלת נפתחת ומיד שואלת איפה איזי אבל הוא לא עונה והדלת נטרקת וננעלת שוב.
שלוש ימים,זה כל מה שנשאר לי,עוד שלוש ימים ואני אהיה בת שש עשרה.שלוש ימים ואני חיילת.
אני יושבת על ריצפת החדר גבי צמוד לקיר,אני משחקת עם האזיקים שבידי,אני מודעת לכך שאני יכולה להסיר את כיסוי העניים בלי בעיה אבל אני לא רוצה בכך,אני לא רוצה לראות את המקום הנורא הזה,לפעמים זה טוב לא לדעת מה יש מבעד לחשכה המוחלטת שבה אנחנו נמצאים,לפעמים מאחורי החושך נמצאים דברים הרבה יותר רעים ומאיימים,
אני לא אבכה,לא אני לא,אני אהיה חזקה,הם לא ישברו אותי בקלות,ובעוד שלוש ימים כשהם יוציאו אותי מכאן אני אברח,כן,זה מה שאני אעשה.
אני יושבת ככה שעה עד שהדלת נפתחת שוב.
"הבאתי לך אוכל ומים" אומרת החיילת שהכניסה אותי לכאן.
"תודה" אני אומרת לה,וסליחה שאת נאלצת לעשות את זה,אני יודעת שהיא לא בחרה בזה ואולי גם היא ניסתה לברוח פעם.
"אני יכולה להסיר לך את כיבוי העיניים" היא מציעה.
"לא,אני מעדיפה להישאר אתו" אני מסרבת.
"בסדר" היא אומרת ולאחר מספר שניות הדלת שוב נטרקת.
אני לא נוגעת באוכל שהיא הביאה לי,לא כי אני לא רעבה,להפך אני רעבה מאוד אבל נגעלת מכל מה שקשור לצבא הזה,למדינה הזאת, נגעלת מהרוע של האנשים כאן.
לפני כמה שנים שאלתי את אבא אם תמיד המצב היה כזה.
"מה זאת אומרת כזה?" הוא שאל.
"תמיד האנשים היו כל כך רעים?" שאלתי.
"האנשים לא רעים" הוא אמר "הבחירות שלהם שגויות והדרך בה הם בוחרים ללכת לא נכונה אבל הטבע של האדם הוא לא רע"
"מה זאת אומרת,אבא,אני לא מבינה" אמרתי לו והוא הסביר לי "אנשים לא פועלים מתוך רוע לב,הם פועלים מתך עצב או כעס או אהבה,הם פועלים מתוך רגשות חזקים מאוד ולכן הם לא תמיד פועלים נכון,אם הם יחשבו בהיגיון ולא יפעלו לפי הרגש אז הבחירות שלהם יהיו נכונות,אבל כמובן שזה לא אפשרי,אחרי הכל רגשות הם דבר אנושי ואי אפשר לזרוק אותם לצד ולא להתייחס אליהם"
במבט לאחור,אני מבינה שאבא שלי טעה,אם היה קיים באנשים האלו רגש אני לא הייתי כלואה כאן עכשיו,אם הם לא היו רעים אז אמא שלי הייתה חיה היום באושר ולא נמצאת בתוך כד קטן בסלון של הבית שלי,אנשים הם רעים ואין מה לעשות נגד זה,זהו טבע האדם.