בורחת -פרק 2

אני מתקדמת בקצב מהיר,השמש מאחורי כבר נעלמה כמעט לגמרי,בימים האלו של הקיץ השמש שוקעת ממש מאוחר לא כמו בחורף שמתחיל להחשיך כבר בשעה שש בערב,אני זוכרת שאבא סיפר לי פעם שלפני האסונות השמש הייתה שוקעת תמיד מוקדם,הוא אמר לי גם שתמיד היה קר כאן ושכמעט אף פעם לא היה קיץ אבל כל זה היה בימים שלמדינה שלנו קראו אנטרקטיקה,היום קוראים לה המולדת החדשה והיא המדינה היחידה ששרדה את סוף העולם.
אני כבר כמעט ביער שמפריד בין הישוב שלי לבין משהו שאין לי מושג מהו,אף פעם לא חציתי את היער המקיף את רוב הישוב שלי כך שאיני יודעת מה מצפה לי שם,אני רק יכולה לקוות שיהיה לי שם טוב יותר,ששם לא הצטרך להלחם במלחמות שהם לא שלי,ששם אני אוכל להיות חופשיה.
אני ממשיכה ללכת ולא עוצרת להפסקות,הכל מסביבי כבר שחור,השמש שקעה והירח תפש את מקומו במרומים,ממרחק אני שומעת את ציפורי הלילה שרות להן מנגינה עצובה,אני ממשיכה לצעוד,לא מותרת גם כשרגליי כבר מתעייפות.אני הולכת במשך כמה שעות ועוצרת רק פעם אחת לשתייה ומנוחה של דקה,לא יותר.אני מרימה את מבטי לשמיים זרועי הכוכבים,מתפללת להגיע כבר ליער.

כשאני מגיעה לבסוף ליער אני לא מבחינה בנער העומד מולי עד שהוא מדבר.
"עצרי!"
אני לא מכירה את הנער הזה,ככול הנראה הוא לא מהישוב שלי,"מה אתה רוצה?" אני שואלת בזעם.
"מה שמך?" הוא שואל.
"לא עניינך" אני אומרת וממהרת להמשיך בדרכי אך הוא חוסם אותי,הוא מהיר יותר ממה שציפיתי.
"תן לי לעבור!" אני מצווה.
"לא יכול" הוא אומר ורק מרגיז אותי יותר.
אני מנסה לחמוק שוב אך כמו קודם הוא שוב חוסם את דרכי.
"תן לי לעבור!" אני כמעט צועקת,לא הגעתי אד כאן בשביל שאיזה נער מעצבן יחסום לי את הדרך.
"לא" הוא אומר,כמעט משועשע.
"איזי?מה הולך כאן?" קורא קול גברי מאחוריו.
"שום דבר,דוד,הכל בסדר." אומר הנער שכנראה ניקרא איזי.
"אני רוצה לעבור" אני אומרת ביאוש,בתקווה שהוא ירחם עליי וייתן לי לעבור.
"ואני רוצה כסף וזהב".
"בבקשה,תן לי להמשיך." אני לא מאמינה שאני מתחננת בפני הקוץ הזה.
"אני באמת מצטער אבל זה שטח פרטי" אומר איזי.
"תן לה לעבור" אומר הגבר.
"תודה רבה!"
"חכי" הוא אומר "את יכולה לעבור אבל לא להמשיך ללכת."
נו באמת!
"מה עכשיו?" אני שואלת את הגבר שעומד עכשיו מולי.
"את מהישוב הצפוני?" הוא שואל.
"כן" אין טעם לשקר.
"חיילת?" שואל הנער.
"לא" אני עונה אבל לא מביטה בפניו.
"אני יכולה להמשיך עכשיו?"
"לא לפני שתעני לכל השאלות שלי." אומר המבוגר.
"בסדר,מה אתה רוצה לדעת?"
"אנחנו לא יכולים לדבר כאן." המבוגר אומר "איזי,תביא אותה לבית."
"לבית?"שואל איזי.
"אני לא באה אתכם לשום בית." למה ניראה להם שאני אלך אחרי שני גברים זרים לבית שלהם.
"אם את לא רוצה לבוא את רשאית לחזור למקום שממנו באת" אומר המבוגר בקול חסר סבלנות ומשום מה אני מחליטה ללכת אתם.
אנחנו מתחילים ללכת בחושך,הגבר צועד ראשון,אני שנייה והנער במאסף,שומר שאני לא בורחת.
כשאנחנו מגיעים לבסוף לבית שלהם השמש כבר מתחילה לעלות .
בכניסה חבית עומדת אישה ועל פניה חיוך שנמחק ברגע שהיא רואה אותי מאחורי הגבר.
"מי זאת? שואלת האישה בקול חשדן.
"מצאנו אותה משוטטת בכניסה ליער" אומר הנער "היא לא מוכנה לומר לנו מיהי".
"תכניסו אותה" מצווה האישה וכולנו נכנסים לבית הקטן.
"מה שמך,נערתי?" שואלת האישה בקול מרגיעה ואני יודעת שהכול יהיה בסדר.
"מיירין" אני אומרת.
"ומה את עושה ביער לבדך?" היא שואלת.
אני לא ממש יודעת מה לענות,אני יודעת שהיא לא תפגע בי,וכל עוד אני אתה גם הנער והגבר לא יפגעו בי,היא לא תתן להם אך בכל זאת אני לא יודעת אם אני יכולה לסמוך עליה,אחרי הכל אני לא מכירה אותה.
אני מחליטה שלא לענות.
בסופו של דבר היא שואלת אותי אם אני בורחת,אני לא עונה לה גם על השאלה הזאת אבל היא מבינה שכן,
"יש לך לאן ללכת?" היא שואלת.
"לא" אני אומרת.
"טוב,את תישארי כאן היום." היא אומרת.
היא נותנת לי לישון קצת בספה שבסלון הקטן שלהם וכשאני מתעוררת היא מזמינה אותי לאכול אתם.
מסביב לשולחן יושבים כבר איזי,דוד של איזי וילדה קטנה ויפהפה.
"שלום!"אומרת הילדה בחביבות "אני איימי."
"אני מיירין"
"את שמי את כבר יודעת,וזה שיושב לידי הוא גראהם" אומר איזי.
"שבי לאכול איתנו" אומרת הילדה ואני יושבת לידה.
האישה שדיברה איתי קודם מצטרפת אלינו עכשיו ובידיה סיר גדול וריחני.
"אני שמחה לראות שהצטרפת אלינו" אומרת האישה ומוזגת לי ראשונה מהתבשיל.
"אז למה את בורחת?" שואל בסופו של דבר איזי.
"את לא חייבת לספר אם את לא רוצה" ממהרת לומר האישה ששמה הוא שרה.
אז אני מחליטה שלא לספר,כי איך אומר להם שאני בורחת כי אני פחדנית,כי אני לא רוצה להפוך לחיילת,כי אני לא רוצה להתעלל באנשים חסרי ישע.
איך אומר להם שאני בורחת ממי שנועדתי להיות,ממי שהשליטים של המדינה הזאת מצפים שאהיה.
איך אומר שאני מפחדת לחיות.