בורחת-פרק 13

"מיירין" קורא דניאל אחרי שכולם כבר הלכו.
"כן?"
"אני צריך שתתלווי אליי." הוא אומר "אנחנו צריכים לדבר על מחר."
"מה יש לדבר? מחר זה היום האחרון שלי כאן לפני שאני נשלחת למלחה." אני עונה,אין לי כוח לשיחות נפש שלו,אני רק רוצה שייתן לי לעבור את הלילה האחרון שלי כאן כמו שצריך,וכשאני אומרת כמו שצריך אני מתכוונת לכך שייתן לי להשלים עם המוות הקרוב כי אין סיכוי שאצליח לשרוד בחוץ. במלחמה.
"בואי,נלך לחדרי." הוא אומר ומוביל אותי.
"אני מקווה שזאת לא איזה שיחת פרדה,אני לא טובה בפרידות."
"אני יודע" הוא אומר בעצב.
"איך?" אני שואלת והוא נעצר פתאום."כי אחרת לא היית מנסה לברוח." הוא עונה לשאלתי.
"חבל שאני לא יכולה לברוח מהמלחמה האיומה הזאת." אני אומרת ומיד מתחרטת על כך.
"מי אמר שלא?" הוא שואל ופותח את דלת חדרו. בחדר נמצאים איזי והחיילת טורי.
"שלום" אומר איזי בנימוס כשאנחנו נכנסים.
"היי" אני עונה ומתיישבת על קצה המיטה.
"סיפרת לו?" שואל דניאל את טורי,יש לי הרגשה שבקרוב מאוד אני אדע מה היא סיפרה לו.
"מחר" אומר דניאל ומביט בעיניי "את לא תצאי למלחמה".
"מה?!" אני אומרת בלחש,כאילו קולי מסרב להישמע.
"טורי תעזור לך ולאיזי לברוח מכאן,היא תלווה אתכם למקום בטוח."
"כבר תכננו הכל" מוסיפה טורי."אנחנו נסע למחנה המורדים."
"מורדים?" אני שואלת,מה זאת אומרת מורדים?
מורדים במי?
דניאל הוא אחד מהם? מה לעזאזל הולך כאן?
"כן" אומרת טורי בקצרה.
"המורדים או כמו שאנחנו נוהגים לקרוא לעצמנו קבוצת 'מעבר לאופק' אנחנו קבוצה של לא יותר ממאה אזרחי הישוב הצפוני והישוב המזרחי שמתנגדים למלחמה ולשלטון הדיקטטורי של מדינתנו,אנחנו דואגים לעתיד ילדינו ונלחמים למען ימים טובים יותר" הוא אומר בגאווה ואני רואה ניצוץ בענייו,לא הייתי מנחשת שהוא מורד,הוא לא ניראה כזה.
"אבל אתה קצין בצבא,אתה לא יכול להיות גם מורד." אני אומרת בזעם,לא מאמינה שהוא לא סיפר לי קודם,אבל למה שיספר לי קודם? הרי אנחנו לא חברים או משהו כזה.
"זה כיסוי טוב" הוא אומר ומסביר "כקצין אני רשאי לגשת למחסני הנשק וכן אני יכול לספק נשק לקבוצת 'מעבר לאופק'"
"זה מטורף!" אני אומרת,כל חיי התנגדתי למלחמות,לא רציתי להיות חיילת,אז למה הם חושבים שאני אסכים להיות חיילת במלחה של המורדים.
"מה אתה אומר?איזי" אני שואלת אותו.
"האחים שלי" הוא אומר ברגש ואני נזכרת בסיפור שסיפר לי ומתחילה להבין."הם היו חלק מהקבוצה,הם היו המורדים היחידים שלא השתייכו לישוב הצפוני או המזרחי.אני חייב לעשות את זה.בשבילם"
טוב,האמת שאני יכולה להבין אותו,אבל למה גם אני,הוא רוצה לעזור לי לברוח ממלחמה אחת בכך שהוא שולח אותי למלחמה אחרת.למלחמת אחים.
כנראה שדניאל רואה שאני מהססת כי הוא אומר שעליי להזדרז כי הם צריכים כבר לצאת לדרך.
"בסדר" אני אומר,אם אני הולכת למות במלחמה עדיף שזאת תהיה מלחמה שאני מאמינה בה.
"אני באה".

"חכי" אומרת מילה כשאני יוצאת מהאוהל. "קחי" היא מושיטה לי פיסת נייר מקופלת.
"מה זה?" אני שואלת.
"שיר שכתבתי,אני רוצה שתתני אותו לדניאל לפני שתברחו." היא אומרת בקול חנוק מדמעות.אני לוקחת את הדף.
"את בטוחה שאת לא רוצה לבוא איתנו?" אני שואלת.
"הייתי רוצה לבוא,אבל את מכירה אותי,אני יותר מידי פחדנית" היא מחבקת אותי ואומר "תלכי".
היא נכנסת אל האוהל ואני פותחת את הדף.

"הוא לא הבין את שאמרה,
לא ידע עד כמה היא סבלה.
איך בסוף היא ברחה.
איך את לבו כך שברה."

היא כתבה את השיר הזה עליי,אני מרגישה את זה.
היא חושבת ששברתי את ליבו.
אבל הוא זה שביקש שאברח.

"הוא לא הבין את שרצה לבה,
לא הבין שלחופש היא נולדה.
איך היא הרגישה כלואה.
איך אותו היא נטשה."

רק עכשיו אני מבינה עד כמה הם חשובים לי,מילה ודניאל שעד לפני שבוע היו זרים בשבילי.
איך הצליח לשרוד בלעדיהם.

"היא רצה אל ההרים,
רוצה להיות לבד במרחקים.
לא יכולה לראות עוד אנשים סובלים.
היא רצה אל ההרים.

הוא לא הבין אותה,הוא לא הבין.
הוא לא ידע למה היא נועדה.
איך בסוף היא ברחה.
איך אותו היא נטשה…"

אני קוראת את השורות האחרונות והדמעות כבר מאיימות לפרוץ.ורק דבר אחד אני לא יכולה להבין,למה היא ביקשה שאתן לו את השיר.
"באתי להיפרד" אומר דניאל לפני שאנחנו עוזבים. "אבל על דאגה,עוד חודש אני אבוא לראות איך אתם מתאקלמים שם" הוא מחבק בזריזות את איזי ואז את טורי ובסוף אותי.אני לא ממש יודעת איך לתת לו את השיר אז בזמן שהוא נפרד ממני בחיבוקה אני מכניסה את הדף לכיס האחורי של מכנסיו.
"להתראות" אני אומרת לו ומשחררת אותו בתקווה שניפגש שוב.