בורחת -פרק 13

בחוץ יש משאית שמחקה לנו,שלושתנו עולים עליה,טורי מתיישבת ליד הנהג ואומרת לו בוקר טוב,אני ואיזי יושבים מאחור.
"מה שמת לדניאל בכיס?" שואל איזי לאחר כמה דקות של שתיקה.
"שום דבר" משום מה איני רוצה שהוא ידע על השיר,אני לא רוצה שיחשוב שיש בינינו משהו שלא באמת קיים.
"אני ראיתי אותך,מיירין,אין טעם לשקר.מה זה היה?" הוא שואל שוב.
"סתם משהו שמילה ביקשה שאתן לו" אני משיבה.
"את ומילה הפכתן לחברות טובות."
"כן" אני עונה בקצרה,כי אין עוד מה לומר.
"חבל שהיא לא באה אתנו." הוא לא מביט בפניי כשהוא מדבר,מבטו נודד מבעד לחלון,אל מקום רחוק.
"היא לא רצתה לבוא."

"הגענו" אומר הנהג לאחר שלוש שעות ארוכות ביותר של נסיעה.טורי יורדת מהמשאית.
"אתם באים או מה?" היא אומרת ואיזי פותח את הדלת ויורד מהמשאית,הוא מושיט לי את ידו."בואי" אני אוחזת בידו והוא עוזר לי לרדת.
כנראה שהמרחק שעברנו גדול משחשבתי כי כשרגליי פוגעות באדמה אני שמה לב שזה לא חול ים אלא דשה,ובאפי לא עולה ריחו של האוקיינוס.
אנחנו צועדים במשך כמה דקות לאורך הגדר ולבסוף מגיעים לשער קטן.
"שלום טורי" אומר הנער שעומד על המשמר ליד השער,מוודה שאיש לא יכנס.או יצא.
"היי קלרק,הבאתי את החדשים." היא עונה לא בחיוך רחב,זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה מחייכת אל מישהו.
"דניאל דיווח לנו כבר" הוא משיב ופותח את השער."ברוך הבא למרכז שלנו" הוא אומר בחיוך רחב,האם כולם כאן מחייכים?
"תודה רבה" אומר איזי בחביבות,אני לא אומרת דבר.
"כולם כבר מחכים לכם בחדר הישיבות" אומר קלרק ואנחנו נכנסים.
טורי מובילה אותנו אל חדר הישיבות,וכשאנחנו עוברים בין הצריפים הקטנים שנמצאים בכל מקום אני לא יכולה שלא לחשוב על האנשים שנמצאים כאן,בונים לעצמם חיים שהאנשים בישוב שלי יכולים רק לחלום עליהם,מנותקים מהמציאות הקשה,מבודדים מהחברה בתירוץ שהם מתכוננים להתקוממות שכולנו יודעים שלעולם לא תגיע,כי אין מה לעשות בקשר לזה,כולנו מפחדים מהממשלה שלנו,אומנם אנחנו לא מפחדים לאבד את היקרים לנו כי איבדנו כבר את כולם אבל אנחנו כן מפחדים לאבד את חיינו,וזה לא משנה עד כמה הם גרועים.
טורי מכניסה אותנו לתוך אחד הצריפים היותר גדולים שיש כאן,במרכז החדר הלא כל כך קטן הזה עומד שולחן מלבני גדול ומסביבו כעשרים כיסאות שעל כולם יושבים נשים וגברים,על כולם מלבד על שלושה מהם שככול הנראה שמורים לנו.
"שבו בבקשה" פוקדת עלינו אישה רזה בעלת שיער אפור,היא לא נראת לי מבוגרת כל כך,לכל היותר בת ארבעים וחמש.
אנחנו מתיישבים במקומות הריקים והישיבה מתחילה.
"מיירין ואיזי" אומרת האישה בעלת השיער האפור "דניאל שלח אתכם למרכז מעבר לאופק כי הוא מאמין שאתם יכולים לתרום למאבק שלנו,ואם הוא מאמין כך אז גם אני.כמו שאתם בטח כבר יודעים אנחנו מתכננים מתקפת פתע, השאיפה שלנו היא לשחרר את ארצנו לחופשי ולא נוכל לעשות את זה בלעדיכם" בזמן שהיא מדברת איש לא מפריע,כנראה היא המנהיגה שלהם או משהו כזה.
"ולכן הסכמנו לצרף אתכם למאבק שלנו,מעתה אתם חלק בלתי נפרד מהקהילה הקטנה שלנו" היא מסיימת לדבר וכול היושבים סביב השולחן מברכים אותנו ב"ברוך הבא" או שפשוט אומרים לנו "בהצלחה בהמשך".