בורחת-פרק 1

הקדמה:

אני מכניסה הכל לתיק הגב שלי,קודם הבגדים-זוג מכנסי ג'ינס קצרים,גופיה לבנה פשוטה,סוודר ירוק שקיבלתי פעם כמתנת חג,שלוש זוגות גרביים ואת כל התחתונים שאני יכולה לדחוף לתוך התיק-אחר כך אני מכניסה סדין וכרית קטנה כי אין מקום לשק השינה ובטח שלא לאוהל,אחר כך את חטיפי האנרגיה ובקבוקי המים ובסוף את הסכין.
אני פושטת מעליי את הבגדים ונכנסת לאמבטיה,בפעם האחרונה.
המים חמים ונעימים שכמעט ואני לא רוצה לצאת,בסופו של דבר אני יוצאת מהאמבטיה בחוסר רצון ולובשת מכנסים שחורים,פשוטים,לא מותג יוקרתי,סתם משהו שאני יודעת שיהיה לי נוח אתו,אני לובשת גופייה בלי שרוולים גם היא בצבע שחור ומעליה ג'קט חום,אני הוספת את שיערי בקוקו גבוהה ונועלת את נעלי הספורט השחורות שלי,אני לוקחת את תיק הגב שלי ויוצאת מהחדר,הבית ריק,זה לא חדש עבורי שהבית ריק. השעה עכשיו היא שש בערב,אבא חוזר מהעבודה רק בעשר בלילה כך שרוב היום אני כאן לבד, וזה בסדר מבחינתי או לפחות היה בסדר כי אחרי הכל אני בורחת עכשיו.

פרק 1:
אני יוצאת מהבית לכיוון תחנת האוטובוס בתקווה שלא פספסתי אותו,בישוב שבו אני גרה האוטובוס עובר רק פעמים ביום,בבוקר ובערב,אבל אני לא מתלוננת כי אני יודעת שבישובים מסוימים אין בכלל אוטובוסים. נסיעה באוטובוס היא לא דבר זול וישנם אנשים בישוב שלי שלא יכולים להרשות לעצמם לנסוע בו,אני מגיעה לתחנה ומגלה שהיא ריקה,כמו תמיד.
בהשוואה לאנשים בישובים אחרים,אנחנו לא עניים אבל גם לא עשירים כמו אנשי הישוב המרכזי,כמעט אף פעם לא חסר לנו אוכל או מים אך עוגות וממתקים זה סיפור אחר,זה פינוק ולפינוקים מיותרים אין לנו כסף וחוץ מזה ממתקים הם לא דבר בריא ואנשי הישוב המרכזי לא יסכימו שהחיילים שלהם יהיו אנשים שמנים.
אני גרה בישוב הצפוני,הישוב הגדול מבין כל ארבעת הישובים,לא כולל הישוב המרכזי.לכל ישוב מבין ארבעת הישובים יש מטרה,לכל אדם בכל ישוב יש תפקיד,האנשים בישוב המזרחי הם אנשי התחזוקה,בישוב שלהם נמצאים כל המפעלים-מפעלי הבגדים,העץ ואפילו מוצרי חשמל-בנוסף הם מגדלים גם את האוכל,הפירות,הירקות והבשר,הם האנשים העניים ביותר מבין כל האנשים בכל הישובים,והם אף פעם לא עוזבים את הישוב שלהם.
האנשים בישוב המערבי הם אנשי השכל,מהישוב שלהם יוצאים מדענים ורופאים וחוקרים ומורים,הם נשלחים לשאר הישובים מלבד הישוב המרכזי ומלמדים אותנו דברים שחשוב שנדע,האמת שאני לא יודעת מה המצב הכלכלי בישוב הזה.
וישנו הישוב הדרומי,אותו אני הכי לא אוהבת,ממנו מגעים הפוליטיקאים ואנשי הבידור,להם אף פעם לא חסר כלום,לא אוכל,לא ממתקים,לא אוטובוסים ולא כסף,הם אנשים יהירים ושחצנים,והם נשלחים לעבוד רק בישוב המרכזי.
וכמובן,הישוב הצפוני,הישוב שלי,אנחנו אנשי הביטחון,ממנו יוצאים שוטרים ושומרים ומאבטחים אך בעיקר חיילים,הבנים הופכים לחיילים בגלי חמש עשרה והבנות בגיל שש עשרה,אנחנו נשלחים לשמור על אנשי הישובים בתחנות הרכבת שלהם,במרכזי הקניות ובמקרה של הישוב המזרחי,במפעלים שלהם,התפקיד שלנו הוא לדאוג שבכל שאר הישובים הכל מתפקד כמו שצריך,אנחנו נשלחים גם למקומות רחוקים שבמשך מאות שנים רגל אדם לא דרכה בהם,מקומות כמו אמריקה ואירופה,מאז האסונות הגדולים נשלחות לשם משלחות של חוקרים מהישוב המערבי וחיילים מהישוב שלי,אנחנו מחפשים ניצולים,בודקים הם אפשר להגר לשם,להקים על האדמה של היבשות האלו ישובים חדשים אך כל פעם מתאכזבים מחדש.
ואי אפשר לשכוח כמובן את הישוב המרכזי,עיר הבירה במדינה הקטנה ו"הנחמדה" שלנו,בישוב הזה יושב השלטון,ראש הממשלה והשרים שלו,האיש שטוען שהציל אותנו כשהיינו אבודים אחרי האסונות,האיש שגרם לרבים מתוכנו לאבד את היקרים להם,האיש שגרם לילדים קטנים בכל המדינה לבכות לא פעם וללכת לישון רעבים,במובנים מסוימים ממנו אני בורחת.
האוטובוס מגיעה סופסוף לתחנה ואני עולה.
"ערב טוב" אומר לי הנהג בחיוך עצוב,החיוך היחיד שאנשים מחייכים כאן,כי כולם איבדו אדם אהוב בזמן מלחמה,אני תוהה את מי הנהג איבד,אולי היה זה בן שנשלך ליבשת רחוקה ומעולם לא חזר או אולי אישה שאהב והוצאה להורג על ידי השלטון כי לא הסכימה להעניש אדם זקן ורעב אשר סרב לעבוד במפעל.
"ערב טוב" אני עונה לו ומתיישבת במושב שאחריו.
"לאן את נוסעת?" שואל הנהג.
"כמה שיותר רחוק" אני עונה.
אחרי משהו כמו שעתיים וחצי הנהג אומר לי שהגענו לתחנה האחרונה ושאני צריכה לרדת עכשיו.
"תודה" אני אומרת לו לפני שהדלתות נפתחות ואני יורדת.
מולי אני יש שדה שבקצהו יער ומאחוריי הישוב שלי,אני מתקדמת קדימה לכיוון היער.
כמה שיותר רחוק.