בורחת=פרק 10=

כשאנחנו מגיעים לחדר שלו אני כבר מתה מסקרנות,על מה כבר יש לו לדבר איתי? אני רק מקווה שאין לזה קשר לחיבוק שלי ושל איזי.
"על מה רצית לדבר המפקד?" אני שואלת והוא מסמן לי לשבת לידו על המיטה שבקצה החדר הקטן.
"עליי" הוא אומר ומבט מודאג על פניו.
"הכל בסדר המפקד" אני שואלת.
"את יכולה לקרוא לי דניאל,אנחנו לבד כאן."
"הכל בסדר דניאל?" אני חוזרת על השאלה ומתיישבת לידו.
"אני צריך לספר לך משהו." הוא אומר ולא מביט בי,
"כן?"
"מחר המפקד האמתי של הבסיס הזה חוזר." הוא אומר לבסוף ואני לא מבינה,חשבתי שהוא המפקד כאן.
"המפקד האמתי?" אני שואלת "זה לא אתה?"
"לא,אני רק הסגן שלו וכשהוא לא נימצא תפקידי הוא להחליף אותו" הוא מסביר וחיוך עצוב עולה על פניו,זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מחייך.
"אז,למה אני צריכה לדעת את זה?" אני שואלת.
"כי המפקד הוא אדם לא קל,הוא לא יוותר לך ולחבר שלך כל כך בקלות" את המילה החבר שלך הוא אומר בסוג של גועל או שזה עוקצנות.אני לא יודעת.
"הוא יחזיר לך את הליווי וככול הנראה לא יוותר לך על הנשק,אז רק שתדעי,נגמרה הקייטנה"
"טוב,תודה על המידע." אני אומרת וקמה ללכת.
"רגע!" הוא קם אחרי ועוצר אותי.
"כן?" אני אומרת ומסתובבת אליו ומיד מצטערת על כך,כי עיניו האפורות ננעצות בעניי ומשום מה אני לא יכולה לנתק את מבטי ממבטו,במשך כמה שניות אנחנו עומדים כך,מביטים זה בזו,בוחנים את הפנים אחד של השני ולבסוף הוא אומר "אני אנסה לדבר אתו,לשכנעה אותו שאת לא זקוקה לנשק,שזה לא יהיה בטוח לתת לך נשק."
"תודה" אני אומרת והפעם באמת מתכוונת לזה "ערב טוב" אני יוצאת מהחדר שלו וחוזרת לאוהל.

"מיירין!" קוראת בהתלהבות מילה,היא תמיד מתלהבת,
"שלום" אני אומרת לה כשאני נגשת לשבת לידה.
"שמעתי שהיית במגורים של המפקד" היא אומרת ושוב נשמעת התלהבות בקולה.
"מה?" אני שואלת ומרגישה את פניי מתלהטות.
"מה הוא רצה ממך?" היא חוקרת,קבוצה של בנות במדים אפורים עוברת ליד המיטה של מילה ואני מחכה עד שהן ילכו ורק אז אומרת "שום דבר מיוחד"
"באמת?" היא שואלת שוב "כי כשנכנסת היית קצת נסערת."
"באמת" אני כמעט צועקת עכשיו "הוא לא רצה כלום,טוב?"
"בסדר,בסדר."
אני חוזרת למיטה שלי ונשכבת,לא מצליחה להירדם,בראשי מתרוצצות מחשבות,מה יהיה מחר?האם הוא יכריח אותי להפוך למשהו שאני לא רוצה?האם הוא ישלח אותי לשמור במפעלים של הישוב המזרחי כשאני אסיים את ההכשרה שלי או שהוא יעדיף לגרום לי להרוג אנשים רק בגלל שהם חלשים ורעבים?
אני נרדמת אבל מיד מתעורר מחלום רע שבו אני יורה לאדם זקן בראש והדם שלו משפריץ לי על המדים ונכנס לי לפה ולעניים.
אני מבינה שהלילה אני לא הרדם שוב אז אני יוצאת מהאוהל ומתחילה ללכת,אני מגיעה עד לאוהל של הבנים אבל לא נכנסת פנימה.
"היי!" קורא משהוא מאחורי. אני מסתובבת ורואה את קולין ואיזי ובידיים שלהם אבנים.
"למה אתם לא ישנים ?" אני שואלת.
"סתם לא נרדמים" אומר איזי "אבל למה את מחוץ למיטה?" הוא שואל ומשליח אבן קטנה בכל הכוח.
"יש!" הוא אומר בגאווה.
"גם אני לא מצליחה לישון" אני אומרת ועכשיו קולין הוא זה שזורק אבן.
"רוצה לשחק?" שואל קולין.
"למה לא,תביא לי גם אבן" אני אומרת.
הוא מושיט לי כמה אבנים קטנות ואני זורקת אותן בזו אחר זו.
"עקפת אותי" אומר איזי "זה לא הוגן!"
"איך ההרגשה להפסיד לבחורה?" שואל אותו קולין.
"אני רגיל לזה,אני תמיד מפסיד לך" הוא אומר ושתינו צוחקים.
"אתה קראתי לי עכשיו בחורה?" אומר בזעם קולין ואיזי רק צוחק. קולין משליח את האבנים שלו לאדמה וחוזר לאוהל,משאיר אותנו לבד,הרוח מתחילה לנשב ונהיה קצת קריר עכשיו.אני מפזרת את שיערי השחור כך שימנע מהרוח הקרה להיכנס לאוזניי.
"אני חושבת שפגענו בו" אני אומרת אחרי שקולין עוזב.
"אה זה בסדר,הוא רגיל לזה" הוא מצחקק.
"המפקד דיבר אתי קודם" אני אומרת לו וכורכת את זרועותיי סביב גופי,הלילות כאן ממש קרים.
"מה הוא רצה?" הוא שואל וגם מציעה לי את הסוודר האפור שלו אך אני מסרבת.
"הוא אמר שהוא לא המפקד הקבוע,הוא רק מחליף אותו ומחר המפקד האמתי חוזר,הוא אמר שיכול להיות שיתנו לנו נשק" אני אומרת.
"זה טוב?" הוא שואל ואני לא בטוחה מה לענות לו.
"אני לא יודעת" אני אומרת לבסוף,למרות שאני יודעת שזה לא יכול להיות טוב.
מי יודע,אולי בסוף כן נברח בכאן.
כמו שרציתי בהתחלה.