בגדר נעלם – פרק 9

האקדח השחור שהיה מול פניו של אלחנדרו גרם לי לרעידות בכל גופי, אני לא חושבת שאי פעם ידעתי מהו פחד כמו ברגע הזה.
פחד גדול מילא את ליבי, הנסיך ימות?
אולי המחשבה הזאת היא מה שגמרה לי לצעוק בקול "חכה!!".
האדם עם הגלימה השחורה הסתובב אליי כאשר ידו מחזיקה באקדח מול פניו החיוורים של אלחנדרו.
"אם אתם הורגים אותו, אני לא משתפת פעולה" אני לא יודעת מאיפה הרעיונות באים לי, אבל זאת הייתה נראית לי הדרך היחידה להציל את אלחנדרו.
"אין לי מה להפסיד" אמרתי במשיכת כתפיים כאשר ראיתי שהאקדח עדיין מול פניו של הנסיך.
האדם עם הגלימה הוריד באיטיות את האקדח והתקרב אליי ושוב ראיתי את ההבזק של העיניים השחורות והרעות שלו.
"החלטה שלך" הוא אמר ונעלם באוויר כאילו מעולם לא היה שם.
"מאיפה הוא מכיר אותנו?" אלחנדרו היה נראה לחוץ בצורה לא רגילה "אני לא מאמין שהוא באמת עמד להרוג אותי, אם משמר המלוכה ישמע על זה האדם הזה לא ישאר בחיים אפילו רגע אחד"
התבוננתי על אלחנדרו ברחמים הולכים וגוברים, מצטערת על הרגע שבו תפסתי בידו במקום לתפוס בשרשרת, באשמתי הוא נמצא בהרפתקה הזו בעל כורחו "אלחנדרו" אמרתי קוראת בשמו, הוא סובב את פניו אליי בהפתעה, אני חושבת שזו הפעם הראשונה שקראתי בשמו ולא בתואר הנסיך "אין כאן משמר מלוכה, אתה כבר לא בספרד ובוודאי לא בשנה שבה היית אמור להיות" היאוש אחז בי בעוצמה וסירב להרפות וזה נשמע בכל הברה ומילה שהוצאתי מהפה, אלחנדרו שם לב לזה, הוא הוריד את ראשו בלי להתווכח וירש את היאוש בשקט.

אני לא יודעת כמה שעות, ימים, חודשים, שנים ישבנו בתוך החדר הזה כאשר אני ואלחנדרו שותקים ומרכינים ראשים, אבל הזמן עבר לאט.
בסופו של דבר למרות המלחמות החוזרות והנשנות שלי בעייפות, היא הכריעה אותי והעיניים שלי נעצמו לתוך שחור אינסופי מלווה בסיוטים על ספרד, החדר הלבן, האיש עם העיניים השחורות והגלימה, אלחנדרו והשרשרת.
לאחר שרשרת סיוטים ארוכה התעוררתי בבהלה פוקחת את עיניי במהירות, הכסא הצמוד אליי היה ריק, אלחנדרו לא היה בחדר.
ידעתי שאסור לי להירדם, הם הרגו אותו בזמן שישנתי.
כעס מילא את ליבי, עכשיו אני באמת לא אשתף פעולה ולא משנה מה הם יבקשו.
"אוונסכית" האדם עם הגלימה הופיע מולי בפתאומיות.
ניסיתי להשתחרר מהחבלים שלי בכוח, אך לשווא, הכעס שמילא אותי לא גרם לי לחשוב בהגיון הדבר היחיד שרצתי להרגיש בין ידיי זה את הגרון של האדם הזה נמחץ.
"הרגתם אותו" צרחתי עליו בעודי משתוללת בכיסא "שיקרת".
הוא התקרב אליי במהירות על טבעית כאשר שוב הנצנוץ השחור מבליח מתחת לברדס "אני לא שקרן, אלחנדרו לא מת, תראי" האיש הצביע על אחד הקירות בחדר והוא הפך להיות שקוף, מאחוריו ראיתי את אלחנדרו נמצא בחדר זהה לחדר שבו אני, רק שהוא היה משוחרר הוא התהלך בחדר מצד לצד, נוגע בקירות ומנסה למצוא יציאה.
"עכשיו את צריכה לשתף איתנו פעולה" לחש האיש ברוע ובאכזריות "אחרת…" הוא סימן עם היד שלו סימן שחיטה על הגרון והזכיר לי עד כמה רציתי לשחוט אותו לפני רגע, תחושה שלא השתנה וכנראה לא הולכת להשתנות בזמן הקרוב.
"מה את אומרת?" הוא שאל בעודו מתיישב בכיסא הריק של אלחנדרו, התבוננתי בקיר השקוף וראיתי איך הנסיך מתיישב בפינת החדר ומחזיק את ראשו בין ידיו.
"מה אתם רוצים שאני אעשה?" שאלתי בהחלטיות.