בגדר נעלם – פרק 8

הגשם הסוער חדר לתוך עיניי וטשטש את ראייתי, אך עדיין המשכתי לרוץ ללא מעצורים מקפידה כל כמה שניות להעיף מבט לאחור ולראות שאלחנדרו עוד עומד בקצב, דבר שדי הפתיע אותי.
האנשים רדפו אחרינו כבר למעלה מרבע שעה ולא נראו עייפים כלל.
"איי" קולו של הנסיך זעזע את היער כולו, הסתובבתי והספקתי לראות את הנסיך נופל על הרצפה מעולף לפני שהרגשתי דקירה בזרוע השמאלית שלי.
הכל התערבל לצבעים של ירוק וחום, נפלתי על הרצפה הבוצית שלכלכה את בגדיי, המחשבה היחידה שעלתה לי בראש לפני שעיניי נעצמו בעל כורחי היא : נתפסנו.

שחור אינסופי עטף את כל גופי בחמימות, כבר לא קר לי, אני גם יבשה.
ניסיתי לפקוח את עיניי אך הן סירבו להישמע להוראות מוחי, וויתרתי על כך לאחר הניסיון השלישי.
האפילה קצת הבהילה אותי, אך למרות זאת עמדתי במצבים גרועים יותר בחיים שלי, ניסיתי לזהות היכן אני נמצאת באמצעות התחושות שלי.
אני יושבת על כיסא קר, עשוי מברזל אני מניחה, שתי ידיי קשורות מאחורי גבי בחבל עבה, ורגליי צמודות אחת לשנייה קשורות גם הן באותו החבל, אני יחפה.. אני יכולה להרגיש את הרצפה הקרירה, ניסיתי להזיז את אצבעות רגליי, דבר שגם נכשל, הפעם וויתרתי לאחר הניסיון הראשון.
הרגשתי שאני נמצאת בתוך קוביית קרח ענקית, לא יכולה להזיז שום איבר מגופי, רק שלא היה לי קר.
"איפה אני נמצא? אני דורש תשובות מיד!" שמעתי את קולו של הנסיך בקול רם ופוקד, הדבר היחיד שענה לו היו ההדים שחזרו מקירות החדר שכנראה בו שהינו.
ניסיתי לפתוח את פי לענות לו, אך גם הוא סירב להישמע לי, פחד החל להזדחל בליבי, מדוע אני לא יכולה לזוז, או לדבר?
הנסיך המשיך לצעוק עוד מספר פעמים ולאחר שראה שאין קול ואין עונה וויתר והשקט חזר.
לאחר דקות אחדות התחלתי להרגיש עקצוץ מוזר בגוף, זה התחיל מכפות הרגליים ועלה עד לראשי, כאילו מילוני נחשים נמצאים בכל גופי ומטפסים עליי, הדמיון גרם לי להירתע ונרעדתי קלות.
נרעדתי!!
אני יכולה לזוז.
"אהה" פתחתי את פי והקול שיצא ממנו שימח אותי שהרשיתי לעצמי להבליח חיוך קטן, עיניי עדין לא הצליחו להיפתח אבל עכשיו כבר הייתי יותר רגועה.
"אלן?" קראתי לנסיך בשם שהמצאתי לו בכוונה.
"את כאן?" הוא הבין את הרמז ולא קרא בשמי בכלל.
הנהנתי בראשי ולאחר שקלטתי שהוא בעצם לא רואה אותי אמרתי בקול "כן".
"יש" הוא צרח לפתע, סובבתי את ראשי לכיוון הצרחה, אך נותרתי באפילה גמורה "העיניים שלי נפקחו, אני רואה אותך" הוא נשמע מאושר מאד.
הנחשים חזרו לטפס על גופי ואז הצלחתי גם אני לפקוח את עיניי.
הנסיך ישב מולי על כסא מברזל, וידיו ורגליו קשורות כמו שלי.
סובבתי את ראשי עד כמה שהצלחתי בוחנות בעיניי, שסוף סוף נפקחו לשמחתי, את המקום בו אנו נמצאים.
היינו בתוך חדר לבן, שכל מה שהיה בו זה קירות לבנים, כיסאות הברזל שישבנו עליהם, החבלים שנקשרנו בהם, אני והנסיך.
"אתה רואה את הדלת מאחוריי?" שאלתי את אלחנדרו מכיוון שלא הצלחתי לסובב את ראשי כדי לראות מה נמצא שם.
"כל מה שיש מאחורייך זה קיר לבן, מאחוריי אין דלת?" הוא שאל ופחד נשקף מעיניו.
הנדתי בראשי לשלילה.
אין דלת, קירות לבנים, כיסאות, חבלים, אני והנסיך יושבים אחד מול השני צמודים, מה הם רוצים לשגע אותנו?
"היי" צרחתי בקול רם, מקווה שיש מישהו שמקשיב "אתם יכולים לתת לנו ללכת, אחות של בעלי מחכה לנו".
קול צעדים נשמע, לצידנו הופיע אדם שלבש גלימה שחורה ופניו היו מכוסים בברדס שחור.
"מאיפה הוא הגיע?" לחש אלחנדרו ועיניו נפערו בפחד גדול יותר.
הכיסאות שלנו הסתובבו מעצמם לכיוון האדם עם הברדס עד שישבנו מולו ואז הם נעצרו בקול חריקה גדול.
"אתה יכול לשחרר אותנו כבר?" צרחתי עליו "אנחנו אזרחים תמימים, תן לנו ללכת"
"אתם לא יכולים להיות אזרחים תמימים" קולו העב גרם לרעידות בלתי נשלטות בכל גופי "אם הייתם אזרחים תמימים לא הייתם נמצאים באזור הזמן הזה, מבינה?" הוא התקרב אליי והספקתי לראות בחטף מתחת לברדס עיניים שחורות משחור שגרמו לי לעצום את עיניי במהירות עצומה מהפחד שהשתלט עליי.
הוא צחק בקול והתרחק בחזרה, רק כאשר הרגשתי שוב בטוחה פקחתי את עיניי.
"בחנו את הזיכרונות שלכם אלחנדרו נסיך ספרד ואוונסכית המסתורית" אמר בזלזול נוקב בשמותינו האמיתיים.
"יש לנו עניין רק בך" הוא הצביע עליי וראיתי שכפפה שחורה מכסה את ידו.
"אז אתה יכול להגיד שלום לחיים" הוא הוציא אקדח מפנים גלימתו וכיוון לאלחנדרו שפער עליו עיניים בתדהמה.